הבמאי שאמר להוליווד "לא": גאס ואן סאנט קפץ לישראל. בערך

גס ואן סאנט הוא אחד הקולנוענים המעניינים והמוערכים בשלושים השנים האחרונות. יצירתו הענפה נעה בין סרטי פסטיבלים מאתגרים כמו "איידהו שלי" ו"אלפנט" לסרטי אוסקרים כמו "מילק" ו"הסיפור של וויל הנטינג". הוא גם ביים וידאוקליפים לאלטון ג'ון, קיי די לאנג ורד הוט צ'ילי פפרס, והוציא דיסקים כמוזיקאי, וערך תערוכות כצייר וכצלם סטילס, והוא משמש השראה לכל סטודנט לקולנוע.

ב-1993, זמן קצר אחרי שהגעתי לניו יורק, נקבע לי ראיון איתו לרגל יציאת סרטו "גם לבוקרות יש רגעים קודרים". ערב לפני הראיון המיועד הסרט הוקרן לעיתונאים, והתגובות היו לא טובות. ברגע האחרון הראיונות בוטלו וההנחה המקובלת היתה שזה בגלל האופן שבו הסרט התקבל. אתמול חוויתי מעין סגירת מעגל, כשואן סאנט קפץ לישראל, בערך. הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, המתרחש בימים אלה במהדורה מקוונת, הזמין את ואן סאנט להעביר כיתת אמן בזום. האמן ישב בביתו עם הכלב, הציורים האחרונים שצייר תלויים על הקיר מאחורי גבו, וענה לשאלות המנחה ניר פרבר מהחוג לקולנוע וטלוויזיה, וגם לשאלות מהצופים. 

סגר? פשוט תעשו סרטים. גאס ואן סאנט (משמאל) אתמול בפסטיבל סרטי הסטודנטים

פרבר פתח ושאל על המשמעות הסמלית הטמונה בכך שרבות מהדמויות של ואן סאנט מנסות להגיע רחוק אבל נתקעות. כמו כל רוב הבמאים המנוסים, ואן סאנט נמנע מלדבר על המשמעות של סרטיו, ונתן תשובה אחרת. "אולי זה נובע מזה שנדדתי הרבה בילדותי", הוא אמר. "כשהייתי בן שש משפחתי עברה מקולורדו לאילינוי, ואחרי שנתיים לסן פרנציסקו ושנה אחרי כן לפרוור של ניו יורק בקונטיקט. שמתי לב שהתלמידים בבתי הספר החדשים שאליהם הגעתי היו כמעט אותם תלמידים. היו להם שמות שונים אבל אלה היו אותן דמויות. זה היה כאילו שלא באמת נדדתי, אבל הכל השתנה. אני נוהג לשאול חומרים מדברים שחוויתי אז יכול להיות שזה משם. בבגרותי המשכתי לנדוד הלוך ושוב מהחוף המזרחי למערבי כדי לבקר את משפחתי, כי היה זול יותר לנסוע במכונית מאשר לטוס".

בהמשך הוא דיבר על תחילת דרכו כקולנוען ומדוע צילם את רוב סרטיו הראשונים באזור מקום מגוריו באורגון, הרחק מהוליווד. "חייתי שש שנים בלוס אנג'לס, שם עבדתי בשולי עסקי הקולנוע כעוזר לבמאי (הוא אינו נוקב בשמו). אחרי כן עברתי לניו יורק לעבוד בעסק של אבא שלי. עבדתי בפרסום והתכוונתי לעשות סרט. כבר עשיתי סרט קטן בלוס אנג'לס בשם 'אליס בהוליווד' שלא הצליח (הוא אפילו לא מופיע ברשימת סרטיו ב-IMDb – י"ש) ורציתי לעשות עוד אחד. חשבתי לעשות אותו בניו יורק אך העברתי את אתר ההתרחשות לפורטלנד כדי להתרחק מהסביבה האולטרה אורבנית של ניו יורק ולוס אנג'לס. הלכתי לתיכון בפורטלנד כך שחזרתי לסביבה שהכרתי וידעתי שאוכל לארגן שם צוות. נשארתי שם עשרים שנה ועשיתי סרטים באזור ומשום שזה הצליח לא היתה לי סיבה לעזוב".

"בשבילי זה תמיד הכי מלהיב כשעוזבים את התסריט". גאס ואן סאנט (צילום: גטי אימג'ס)

ואן סאנט המשיך וסיפר על כשלון סרטו הראשון "אליס בהוליווד", שלא עצר בו מלהמשיך לעשות סרטים קיצוניים ובועטים על אנשים שחיים בשוליים. "הוא לא התקבל לאף פסטיבל. זה היה על אנשים חצי הומלסים שגרו בהוליווד בולווארד. גרתי באזור ועשיתי סרט בדיוני על האנשים שראיתי שם – אנשים שהיה להם פחות משהיה לאחרים. גם הסרט השני שלי, 'לילה רע' התרחש ברחוב כזה באורגון, מקום שבו הסתובבו פועלים ממקסיקו שגרו במלונות זולים בעיר ועבדו בשדות. לפעמים במקום לחזור הביתה דרך הגבול ולסכן את חייהם הם היו נשארים בחורף עד תקופת הגידול הבאה ומעבירים את הזמן. הסרט היה מבוסס על ספר של וולט קרטיס שעבד בדוכן כריכים ברחוב והיתה לו אובססיה לנער בשם ג'וני. וולט היה דמות בסרט שעבדתי עליו כאיש סאונד. הוא כתב סיפור על אובססיה קיצונית, כמו ב'מוות בוונציה'. זה היה ספר שנתפס כלא מתאים כבסיס לסרט – מאוד אינטנסיבי, מיני, קיצוני ומלא קללות, כמו סיפור של וויליאם בורוז. חשבתי שאולי זאת דווקא סיבה טובה להפוך אותו לסרט, כי הוא כל כך אמיתי. זה שעשיתי משהו מפחיד הפך לכוח של הסרט. הוא היה קיצוני וחדש לקהל והוקרן בפסטיבלי קולנוע להט"בים. הוא לא הכניס כסף, אבל בגלל שהוקרן בפסטיבלים הוא סידר לי את הפרויקט הבא שלי".

בסרטו הארוך השלישי "דראגסטור קאובוי", ואן סאנט כבר זכה לעבוד עם כוכבים כמו מאט דילון וקלי לינץ', אבל גם בהמשך דרכו הוא שב לעבוד עם נון אקטורז, כמו ב"אלפנט" מ-2003, שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. "כשלמדתי קולנוע ברוד איילנד לא היו שחקנים בסביבה. היתה קבוצת תיאטרון שלפעמים שיחקה בסרטי הסטודנטים אבל הם היו מאוד תיאטרליים. אז בסרטי הראשון השתמשתי בנון אקטורז כי זה מה שהיה. בהדרגה הבנתי שלבקש מהם ללמוד מילים בתסריט זאת לא דרך טובה. יותר קל לתאר להם את הסצנה ושיגידו אותה במילים שלהם. כמו בנאוריאליזם האיטלקי, הבנתי שיכול להיות להם כוח אדיר. ב'לילה רע' פנינו לאנשים שגרו ברחוב והם היו קופצים להגיד משפט או שניים. הם היו מעולים, אולי כי הרחוב זה סוג של תיאטרון. גם ב'דראגסטור קאובוי" נתתי לשחקנים לעזוב את התסריט ולהגיד דברים שהיו בראש שלהם – בשבילי זה תמיד הכי מלהיב כשעוזבים את התסריט. אני תמיד מעודד אימפרוביזציה, אבל לא כל השחקנים אוהבים את זה כי בתיאטרון אתה אמור לכבד את המחזאי ואתה לא משכתב את המילים של בקט או של טנסי וויליאמס".

אחת היציאות היותר מוזרות ברפרטואר של ואן סאנט היא דווקא הפעם האחת שהוא יצר סרט ז'אנר במלוא מובן המילה – רימייק של "פסיכו" של היצ'קוק, שהתיימר לשחזר את הסרט המקורי שוט אחר שוט, רק בצבע. "את 'פסיכו' עשיתי כניסוי. עצבן אותי שבהוליווד נוטים לעשות רימייקים של דברים שהצופים מכירים. בשנות התשעים זה היה סדרות טלוויזיה כמו 'חבורת בריידי' ו'הפלינסטונס'. הם גם היו עושים רימייקים של פילם נוארים ומשנים אותם. אמרתי למפיקים 'אתם לא כוללים את עבודתו של הבמאי, רק משתמשים בתסריט ומשנים את הסוף ועושים קניבליזציה של הסרט. למה שלא תעשו רימייק במובן המילולי?'. הם חשבו שזה מגוחך. דיברתי על זה הרבה עד שמישהו אמר כן. וזה באמת היה מגוחך. השאלה היתה אם זה יכול לעשות כסף, והתשובה היתה לא. אבל זה בסדר כי זה היה ניסוי".

לסיום ואן סאנט התבקש לתת עצה לסטודנטים לקולנוע ואמר מה שכולם אומרים, רק שמפיו זה נשמע הכי משכנע: "צריך ללמוד על ידי ניסוי וטעיה. עכשיו שיש ציוד עריכה במחשב, זה כמו לכתוב רומן. תעשו סרט קצר כל חודש. תהליך הלמידה הוא להתמודד עם הקשיים. חשוב לעשות ולהראות לקהל, כי לפעמים מה שאתה חושב שהוא חסר ערך לאנשים אחרים חוץ ממך, מתגלה כבעל ערך אחרי שהוא נחשף לצופים. אולי יש לך אובססיה למשהו אבל לא תעשה עליו סרט כי אתה חושב שקולנוע זה משהו אחר. לפעמים משהו שמעניין אותך כל כך מוכר לך שאתה שוכח שזה יכול להיות מקור לסיפור. אני מציע לנצל את הזמן הפנוי בסגר כדי ליצור".

הפסטיבל הבינלאומי ה-22 לסרטי סטודנטיות וסטודנטים של תל אביב יימשך עד ה-26 לחודש, וכולל מחווה לסרטי סטודנטים של במאים ישראלים (דובר קוסשווילי, אסף קורמן, נדב לפיד, הגר בן אשר, תומר היימן ועוד), פרויקט "מבטים מסוגרים" עם תשעה סרטים קצרים שהופקו וצולמו בזמן הסגר ועוד. כל הפרטים כאן