"גברת מייזל המופלאה": הבסיסטית האגדית (האמיתית) טוענת שהושפלה
מלאת כוונות טובות, "גברת מייזל המופלאה" יצרה דמות שמנציחה את אגדת הבס קרול קיי. היא פחות אהבה את זה, אבל זאת הזדמנות נפלאה להכיר את סיפורה המדהים
באחד הרגעים היפים בעונה השלישית של "גברת מייזל המופלאה", מתקיים דיאלוג מקסים בין מידג' מייזל לבין קרול קין, דמות חדשה שמבוססת על הבסיסטית האגדית קרול קיי. את קין מגלמת באופן נוירוטי וממגנט לייזה וייל, הלא היא פריס גלר מ"בנות גילמור". בסדרה, קין היא בסיסטית בלהקה של שיי בולדווין, מוזיקאי פיקטיבי שגברת מייזל הנמרצת מחממת במסע ההופעות שלו. "זה מאד בודד לפעמים, אבל את רואה את העולם ואת לא חייבת חשבון לאף אחד", אומרת קין למידג'. כמו קיי האמיתית, גם בת דמותה הפיקטיבית היא אם חד הורית עצמאית שלא אכפת לה מהנורמות. כשהיא יושבת עם מידג' במלון וחוגגת על שירות החדרים, היא נותנת לה עצות רבות כמי שמבינה ללבה. שתיהן אמהות חד הוריות גרושות שעובדות במקצוע מאוד תובעני – התחלה לא פשוטה בעולם המוזיקה הסקסיסטי ובכלל. "אבא שלי היה איש מכירות נודד, אף אחד לא חשב על זה פעמיים", היא אומרת בטון בלתי מתפשר.
במציאות, קיי ניגנה ביותר מ-10 אלף הקלטות משנות ה-50 ולאורך שנות ה-70, והיא אחת המוזיקאיות הכי פעילות בהיסטוריה של המוזיקה. אתן מכירות את הבס שלה מ"Good Vibrations" של הביץ' בויז, משיר הנושא של "משימה בלתי אפשרית", מ"Ain't No Mountain High Enough" בביצוע של דיאנה רוס האגדית, "לה במבה" הגרובי של ריצ'י ויילנס וקלאסיקות של סוני ושר, סיימון וגרפונקל, ג'ו קוקר, אלביס פרסלי, פרנק סינטרה ועוד ועוד מוזיקאים שההורים שלנו כל כך אוהבים. במשך שני עשורים וחצי היא הצליחה לפעול כאישה כמעט בודדה במועדון הבנים האקסלוסיבי של נגני הסשנים באולפנים, בתקופה שבה תעשיית אולפני המוזיקה הייתה בשיאה הכלכלי.
אין ספק שמדובר בדמות מעניינת ובסיפור מעולה, ולכאורה מדובר בחומר מושלם לסרט דוקומנטרי. אבל מתברר שקרול קיי, כיום בת 84, ממש לא בעניין. בראיון לניו יורק פוסט היא יצאה נגד הדמות שלה בסדרה, וכינתה אותה קריקטורה לא מוצלחת ואפילו מגחיכה. וייל השחקנית בהחלט לא רחוקה ממנה, והושקעה מחשבה בלוק התקופתי ומלא הסטייל שלה, שכלל שיער בלונדיני אסוף ומשקפיים חתוליות איקוניות. אך לדברי קיי, אף אחד לא יידע אותה מראש במחווה הזו. "הרבה אנשים אומרים לי, 'זו בטח את, אני מתה על זה!', אבל אני לא דמות מצוירת, והחיים שלי הם לא בדיחה", היא אומרת. "אף אחד לא יצר איתי קשר. לא ידעתי שום דבר על זה. זה די רע – ודי השמצה". עבור קיי, שמעוניינת לשמר את המורשת שלה בדרך שבה היא רואה לנכון, הדמות אינה מחווה חביבה אלא פגיעה בכבוד המקצועי שלה. "זה לא קל כשאת יותר מבוגרת ויש משהו שלא קשור אליך, אבל אנשים חושבים שזו את. אל תבינו לא נכון, יש לי חוש הומור. אבל אני מקצוענית. בעיניי זה משפיל".
הסיפור של קרול קיי די מדהים. היא התחילה לנגן בגיטרה בגיל 13, ותוך שנה התחילה גם ללמד. היא ניגנה בגיטרה במועדוני ג'אז בלוס אנג'לס עד שמפיק ניגש אליה ושאל אותה אם תסכים לנגן בסשן בסטודיו. הסתבר שהסשן הוקלט עבור המוזיקאי סם קוק, אחד המבצעים הגדולים בפופ-סול. כשנגן בס לא הגיע לסשן שלו ביקשו ממנה לנגן במקומו, ומאז היא לא עזבה את הגיטרה. בתקופת השיא שלה היא ניגנה בשלושה-ארבעה סשנים ביום, כל זאת תוך כדי שגידלה בעצמה שלושה ילדים. במהלך העבודה שלה בקפיטול רקורדס הייתה לה הזדמנות לנגן עם מגוון רחב של מוזיקאים ללא מגבלה ז'אנרית. "היא הייתה נגנית הבס הכי טובה בעולם. היא הקדימה את זמנה", אמר בריאן ווילסון, שהיה מעריץ שלה, ונהג להגביר את הבס שלה במיוחד בתקליטים של הביץ' בויז. היא מנגנת בכמה שירים באלבום האגדי "Pet Sounds", והבס המלודי שלה מככב כאמור ביצירת המופת "Good Vibrations". בנוסף, היא המציאה את הסאונד של הסרף ב"I Get Around" הקלאסי.
קיי אחראית לכמה מהקטעים המצוטטים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה המודרנית, ובהם כמה הוקים איקוניים – קטעים מוזיקליים קצרים שנכנסים לתעלת האוזן ומסרבים לצאת. למשל, סוני ושר ב"The Beat Goes On", שהתגלגל מחדש בסוף הניינטיז בלהיט של All Seeing I באותו השם. או הסאונד הספציפי של '"These Boots Are Made For Walkin", השיר המוכר ביותר של ננסי סינטרה משנת 1966. המלודיה בו מתפתחת בשלבים, המקצב מתקדם צעד אחרי צעד. במסגרת עבודתה בטלוויזיה, ניגנה קיי בביצוע המקורי של שיר הפתיחה של "משימה בלתי אפשרית", "הוואי 5.0", ושל "משפחת אדמס". היא הייתה אחת הראשונות שהשתמשו במפרט, שינוי טכניקה שהשפיע מאד על הנגינה שלה.
היום קיי פרשה מהנגינה והיא מתמקדת בלימוד. נראה שהייתה מעדיפה להתבודד אלמלא הדמות ב"גברת מייזל המופלאה", שאילצה אותה להגיח מהפרישה השקטה שלה. קיי היא גיבורת קאלט ואגדה נחבאת אל הכלים. סביר שכוונתה של יוצרת "גברת מייזל", איימי שרמן פלדינו, הייתה לחשוף את פועלה של קיי לקהלים גדולים יותר, אך ייתכן שהייתה צריכה להתייעץ מראש בקיי. הסיפור שלה חלוצי, ראוי וצריך להגיע לקהלים גדולים, אבל יש לקיי זכות לעצב את הנרטיב.