הדימיון בין תל אביב ולוס אנג'לס לא נגמר בכמות התסריטאים בבתי הקפה

גדולה יותר, אכזרית יותר אבל גם נלהבת יותר. דין מובשוביץ גילה בלוס אנג'לס תעשיית טלוויזיה שבאמת קורית ותחבורה ציבורית שממש לא

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock
21 בפברואר 2019

קודם כל אין תחליף לתל אביב. היא בלתי ניתנת לשחזור. לא הים התיכון שהרבה יותר חמים ומזמין מהאוקיינוס השקט; לא הדחיסות הגיאוגרפית – בתור תל אביבי נסיעה של 45 דקות לירושלים נראית לא הגיונית אפילו בשביל חתונה של חבר, בלוס אנג'לס זה קומיוט לגיטימי לעבודה, אפילו אם אתה לא גר בוואלי; ובעיקר, וזו כבר באמת קלישאה, החום והישירות הישראליים. האמריקאים הם אחלה, אבל את קילומטרז' החברות שאפשר לצבור עם ישראלים ביום עם אמריקאים צוברים בחודש. ולכל המתלוננים על התחבורה הציבורית בתל אביב, רק תנסו להסתמך באל.איי על אוטובוס.

בכל זאת, לוס אנג'לס היא אופציה ראויה לתל אביבי הגולה. מזג האוויר זהה כמעט, האנג'לנוס קרובים יותר לנונשלנט התל אביבי מלתזזיתיות הניו יורקית ומובן שגם פה בתי הקפה מאוכלסים באופן כמעט בלעדי על ידי אנשים שכותבים תסריט, עורכים קליפ, בוחרים הדשוט. עבור הקבוצה הזאת שתי הערים מציעות שתי אשליות שונות: בתל אביב הכל מרגיש קרוב – סטודנטים ומנהלי תוכן משוטטים באותם רחובות ועובדים באותם בתי קפה. בלוס אנג'לס הסגרגציה מורגשת יותר – הפירמידה גדולה יותר, שומרי הסף אכזריים יותר, ובכל זאת מצב הרוח בשוחות הארטיסטים נלהב ופעור עיניים יותר.

כולם שייכים לתחום הבידור, רחוקים מהמשפחה והחברים, וכולם מתודלקים על ידי התחושה שמצד אחד ההזדמנות היא "ממש מעבר לפינה" ומצד שני זה עניין טכני: אם רק תוריד את הראש ו־Pay your dues – לרוב בתור אסיסטנט לבוש היטב א־לה לויד הנאמן מ"הפמליה" – גם יומך יגיע. בתל אביב יש קצת יותר פסימיות (או ריאליזם, תלוי בגישה שלכם). זו המלכודת של אל.איי – כולם נמצאים בדיוק באותו מסלול, שוחים כמו זרעונים נרגשים לעבר איזו ביצית אגדית, בלי לדעת אם הם באמת בדרך לאנשהו או פשוט בתוך קונדום משומש. בתל אביב יהיו תמיד אנשים שישמרו את הרגליים שלך על הקרקע – לטוב ולרע.

הכולי עלמא שלי – Melrose Umbrella

קצת מוזיקה ופלרטוטים, קוקטיילים יקרים וכולם נראים כאילו הרגע יצאו מפרסומת.

הנונה שלי – Verve או Priscilla's Coffee

במקום ללכת לנונה ב־11 בלילה כדי לכתוב ולזלול ארוחת בוקר, אני… מחכה. בתי קפה נסגרים מוקדם וגם מקומות בילוי לא מחזיקים מעבר לשתיים־שלוש בלילה. בבוקר אני הולך לסניף של Verve או ל־Priscilla's Coffee הביתי בסטודיו סיטי, שמזכיר את שמנמונת.

הנחמה וחצי שלי – Tacos Tu Madre

במקום ללכת לנחמה לפגישת העדכונים הקבועה שהייתי עושה עם גולה תל אביבי נוסף, אנחנו נפגשים ב־Tacos Tu Madre – מקסיקנית קטנה ונהדרת אשר קרובה לבית הקולנוע Landmark, שהוא ה־מקום לצרוך בו סרטי אינדי וסרטים זרים אם אתם בצד המערבי של העיר.