"הנפש האורבנית שמחה כאן": כשזוג תל אביבי עובר לכפר ציורי בצרפת

זה התחיל בטיול קצרצר בצרפת, טיול לשם שאיפת אוויר. הגענו לכפר היפה ביותר שראינו מעודנו: עטור כרמים, מטעי זית ויערות אורן. זו הייתה תקופה של חיפושי נדל"ן בארץ, בדיוק נולדה לנו ילדה ולא היה מקום לשלושה בביתן הזעיר בשכונת שפירא שבו חיינו. מתוך הרגל ניגשנו לחלון הראווה של סוכנות הנדל"ן, ולסתותינו נשמטו.

היה לנו כיף בתל אביב. אהבנו מאוד את שפירא, שחמש תרבויות לפחות מתקיימות בה כתף אל כתף, אהבנו את מרק הלאקסה בהאנוי ואת הגלים שמתפצחים נגד סלעי צ'רלס קלור. בעיקר אהבנו אנשים, אבל רבים כל כך מהם נפוצו בעולם, עד שלא נותר לנו תירוץ לדבוק בעיר כה יקרה. בתקופה של תסכולים מרובים – פוליטיים, מקצועיים וכלכליים – החלטנו לפסול את אופציית הפרברים, אפילו את הגליל, ולהתאבד על חלום.

אין לאיש מאיתנו אזרחות אירופית. אנחנו עובדים מול מערך הוויזות הצרפתי ומקווים לטוב. לי יש כישורי שפה מוגבלים שרכשתי מרוב אהבה לברסנס ולברל. רעייתי רוכשת צרפתית משלה אט אט. יש לנו סידורי עבודה שמחייבים ביקורים ארוכים בארץ. מי ייתן ולאט לאט המצב ישתנה ונוכל לבקר רק בכיף שלנו, כי טוב לנו כאן, וככל שאנחנו כאן הולך ומעמיק השקט בנפשנו.

הנפש האורבנית שמחה כאן להפתיע. במיטבם הכפרים של פרובנס הם ערים זעירות שבנויות באבן עתיקה. בלוריס, הכפר שלנו, יש ארבע מסעדות ובית קפה נינוח. יש פאב ובר יין ששניהם מארחים הופעות מדי שבוע. יש כאן שני שווקים שבועיים שאחד מהם אורגני, שתי מאפיות, ירקן נפלא ולא פחות משלוש חנויות לספרים ומלבושים מיד שנייה. יש נהר שאפשר לרחוץ בו ורכס פראי שאפשר להעפיל לראשו, בסבך של שיחי רוזמרין וגבעולי תימין.

דרך הכרמים אפשר להגיע ברגל לעוד ארבעה כפרים שבכל אחד מהם הפתעות אחרות. האוויר מדהים, ובלילה הכוכבים מעל מזכירים את סיני. האם היינו נהנים כל כך מהמקום הזה אלמלא היינו משפחה? נראה שלא. למרות כל האקשן התרבותי של הכפר, את רוב הערבים אנחנו סוגרים על כוס יין בבית מול האח, אבל אני לא חש זקן.

אתה לא חש זקן כשאתה מגלה את העולם, ממציא את עצמך ובונה משהו בעמל כפיים. אפשר לעשות את זה בכל מקום. אפשר לעשות את זה ברשפון או בברלין או בפלורנטין. אותנו הובילו הדרכים לפרובנס וכאן זה קורה. מנגד, פרובנס מקלה בהחלט את החיים. קל יותר להתמודד עם כל חרדה או דילמה בתוך כל הלבנדר הזה. קשה לחוש זרות כשכל זר ברחוב אומר שלום ועוצר לשיחה קצרה.

ויש עוד טוויסט: אם מולדתנו היא ארץ ישראל אכן היגרנו הרחק, אבל לדעתנו מולדתנו רחבה יותר. אנחנו ילדיו של אגן הים התיכון ובמובן הזה לא היגרנו בכלל. אני כותב את הדברים הללו מחוץ לביסטרו בשמש נעימה של פברואר ואפילו לא לובש סוודר. שעה מכאן נמצאת מרסיי, שעליה אמר לי פעם חבר יודע דבר: "אתה יודע איך זה: אתה במרסיי – אתה בבית, אתה בתל אביב".

ישראלים אחרים מופתעים שמרסיי אינה מאיימת עלינו מרוב ערביותה. חלאס, בחרנו לחיות לצדה בדיוק משום שהיא כזאת. צרפתים מתפלאים למצוא אותנו כאן, כי שמעו שיהודי צרפת נוהרים ארצה. אנחנו חיים במחוז שנחשב לקסנופובי ביותר בצרפת כולה, וראו זה פלא: טרם פגשנו באנטישמיות וגילויי הגזענות האחרים שהגיעו לאוזנינו מועטים וביישניים להפליא, כראוי. באנו מארץ שבה איבה בין קבוצות היא נושא שיחה אהוב. היינו חייבים מנוחה מן השיחה הזאת ומצאנו מקום טוב לנוח.

הא־לה רמפה שלי – קפה וילז'ואה

הפאב הביתי שלנו בארץ הצטיין באוכל צמחוני טוב ומוזיקה חיה. כאן לאוכל יש כתובות אחרות. ההופעות, מכל העולם ובכל הסגנונות, הן העניין, וגם האווירה הזורמת והכיפית שבזכותה יש לנו כאן כבר חברים לרוב.

שוק לוינסקי שלי – השוק של יום שני

שני דוכני גבינות, שניים לירקות, דוכן דגים ופירות ים, דוכן עגבניות מיובשות, טפנאד ומטעמים, דוכן איטליז ואיש עם מחבת פאייה לוהט. המחיר: כחצי מאצל חיים רפאל, שנותר אהוב מאוד.

עלמה ביץ' שלי – גדת נהר הדוראנס

כאן, כמו למרגלות הגבעה של יפו, מים הולכים חזק עם נוף. מעבר לנהר הגבעות ירוקות ופראיות. סוסים רועים לאורך הגדה והכפר נראה נהדר מכאן: מצוק ועליו רצף של בתים עתיקים וטירה. בקרוב קיץ ונטבול.