כולם רוצים לדעת למה חזרתי לתל אביב אחרי שנה בפריז. הנה התשובה

"למה חזרת?" היא אולי השאלה הכי נפוצה ששמעתי בחודשים האחרונים מאז שחזרתי לארץ מפריז. אם היה לי יורו על כל פעם ששאלו אותי כבר היה לי מספיק בשביל כרטיס טיסה לביקור חוזר. שנייה לה אולי רק השאלה "אתה לא מתגעגע?" או "אז מה, לא אהבת את פריז?".

אהבתי מאוד והיה טוב, אבל לחזור לתל אביב אחרי שהות בעיר נחשקת נחשב מעשה תמוה, טעות שאתה ודאי מצר עליה, ובכל מקרה מהלך משולל היגיון. כמעט בגידה באתוס היהודי-ישראלי של חוזה לך ברח. כי הפנטזיה היא תמיד להרחיק לשם, לשם, אל ארץ הלעולם לא לחזור לפה. אז למה חזרת? במקרה שלי, מראש תכננתי לנסוע רק לשנה ללימודים ולחזור לעניינים האישיים שהותרתי מאחור. אבל שנה בפריז (ולפני כן גם שנתיים בברלין), הספיקו לי בשביל לגבש כמה מסקנות על ההבדלים בינה לבין תל אביב.

נתחיל בזה שאין כמעט שום דמיון בין פריז לתל אביב. בעוד בברלין או לונדון יש קהילות מבוססות של ישראלים, בפריז היא די מפוזרת ומורגשת בקושי, במיוחד אם אין לך משפחה או זיקה חזקה ליהדות. יש ישראלים צעירים פה ושם שמוצאים אחד את השני, אבל מי שנותן את הטון זו הקהילה היהודית העצומה, שהקשר בינה לבין תל אביב הוא כמו הדמיון בין תל אביב לנתניה. אבל זה לא רק גודל הקהילה או פיזורה אלא גם האופי של העיר. הרבעים העשירים והשבעים של פריז, הראשון עד השלישי, או ה-16, למשל, הם כה מתוקתקים ודקדנטיים, מלאי הוד והדר וטוב טעם, שקשה לזהות בהם איזשהו דמיון לתל אביב המפויחת של קינג ג'ורג' פינת אלנבי או שטופת השמש והטיח המתקלף של הטיילת.

"רחוב בפריז. יום גשום" של גוסטב קייבוט

ואם כבר אדריכלות ותכנון, פריז מקנה לא פעם את התחושה של "גן סגור" ומסתורי. העובדה שהיא אחת הערים הצפופות בעולם מבחינת יחס תושב לשטח מתבטאת בכך שבכל מקום תראה שורות של בניינים סגורים, צמודים ומקושטים עם קומת משרתות למעלה. בתוכם, כמו בערים אירופאיות אחרות, תמיד יהיה גן פנימי נאה, אבל נסתר מעוברי אורח. בתל אביב, הרווחים בין הבניינים והחצרות החשופות, שרידי הרעיון של עיר גנים, מקנים לעיר תחושת פתיחות וקלילות רבה יותר מאשר גושי הבניינים הרצופים, יפים ככל שיהיו.

מצד שני, כשחוזרים מפריז, הדבר הראשון שמבחינים בו הוא עד כמה תל אביב נעדרת חן. אם בפריז או בערים אירופאיות אחרות האסתטיקה תבוא על חשבון דברים אחרים (כמו נוחות, היגיון, המאה ה-21) ומאמץ גדול יושקע בכך שהכל יהיה כפתור ופרח, בתל אביב פשוט תשכח מזה. הלכלוך נדבק חזק, מונצח על ידי השמש חסרת הרחמים. יש כמה ניסיונות לשימור ושיפור, ויש כמה פינות חמד, מגדלים חדשניים ורחובות יפים, אבל אף אחד יתעקש שתל אביב היא עיר יפה. עבור פריז להיות עיר יפה זו גולת הכותרת, משאת נפשה של העיר, כל האנרגיות מתועלות לכך. הכל חייב להיות במקום, מתוקתק, כמו עוגת שכבות וקצפת עשירה. זה נעים, זה מרגש, זה יפה, אבל גם קצת מכביד ומעייף בחיי היומיום, כשכל רצונך זה פיתה עם סביח בקוסם.

אז תל אביב לא יפה כמו פריז מן הסתם, אבל לזכותה ייאמר שהיא גם לא מתיפייפת. אחרי שנה בבירת החן והדקדנס, יש בזה יתרון מסוים. הנימוס הצרפתי הרך, עם ה"בונז'ור, בוקר טוב, ערב טוב" בכל היתקלות עם זר אקראי במעלית – מתחלף בישירות נוקבת, חוצפה או סתם התעלמות. נחמדות יתרה, גם אם מזויפת – לא בבית ספרנו. הדברים קלים יותר. לא צריך שבוע כדי לתאם קפה עם חבר. אין גנים סגורים ומקומות מיוחדים ליודעי ח"ן בלבד והכל כל כך קטן ונגיש גם ככה. קנה המידה מצטמצם. אין גינונים מיותרים ומכבידים, אין קוד לבוש או קוד בכלל. מי שבא ברוך הבא. המחירים, עם זאת, די דומים.

מה עוד דומה? אם יש אזורים שבכל זאת קצת מזכירים את תל אביב, הייתי מהמר על הרובע ה-11 שבו התגוררתי, אזור תעלת סן מרטן ולומייר, הרובע ה-10, רחוב שטראסבורג סנט דניס על שלל הברים הזולים והשווארמיות שבו. בקיצור, כל מה שיש בו נגיעות מזרח תיכון ומידת מה של חספוס ולכלוך. בעיני אלה האזורים היותר כיפיים וצעירים שבהם תמיד הרגשתי בנוח. עכשיו אני גם מבין למה. בינינו, להשוות את פלאס דה ווז' לגינת דובנוב זה לא ממש אפשרי.

התחתית שלי – Café des Anges

התחתית, גרסת הרובע ה־11. בית קפה שמציע אוכל מצוין, אחלה שתייה במחירים טובים, פתוח ועמוס תמיד עד השעות הקטנות של הלילה. שירות יעיל וחביב, בלי פוזה יתרה ובמיקום אסטרטגי, כולל מודעות של הופעות קרובות בעיר על הקירות.

הברים התל אביביים שלי – Chez Janette ו־Le Mauri 7

שני ברים ברובע העשירי עם מוזיקה טובה, שתייה זולה, אנשים יפים ואווירה בלתי מחייבת או מעונבת – שילוב של הנילוס, אוצר/הר סיני ז"ל, או כל בר בלוינסקי / פלורנטין. כל הרחוב שבו הם נמצאים למעשה, מזכיר קצת את אלנבי, נחלת בנימין או שוק לוינסקי, בגלל ריבוי המהגרים והמסעדות הזולות.

התדר/טוני ואסתר שלי – La Recyclerie

ביציאה מתחנת Porte de Clignancourt שברובע ה־18, בואכה שוק הפשפשים הגדול של סיינט אוון, נמצא המחסן הגדול הזה שכולו רהיטי וינטג' ממוחזרים, בוטניקה אורבנית, אוכל בינוני ושתייה זולה. המיקום מעל פסי הרכבת הנטושים נותן לספק מרכז תרבות ומוזיקה ספק מסעדה אפיל היפסטרי משומש. אם כבר הרחקתם לפה שווה כבר לשבת וליהנות מההופעות שיש שם, בעיקר בקיץ.