גולם במעגל: בלונד רדהד לא מאכזבים, גם כשהם לא במיטבם

כשם שלסטיבי וונדר הייתה את טרילוגיית האלבומים המופתית שהוציא בין 1973 ל־1976 ונודעה כתור הזהב שלו, כך מפעל החיים של בלונד רדהד נמדד בדרך כלל מול שלושה אלבומים שהצעידו את הלהקה משיא לשיא. "Melody of Certain Damaged Lemons" היה הראשון, אלבום שהפגיש בין העבר הרועש של בלונד רדהד כלהקת גיטרות רזה ועצבנית לבין עתידה כהרכב מלנכולי חריג ומכושף. "Misery is a Butterfly" עטף את העצב הבלונד רדהדי באסתטיקה בארוקית והפך את הצליל של הלהקה לעשיר וחם יותר. "23" הכניס אותה לגלגלצ, האמיתית והסימבולית, בזכות רגישות פופית שלא באה על חשבון היותו אלבום מתוסבך ונפלא. כמו אצל וונדר, לבלונד רדהד היו אלבומים טובים גם מחוץ לטרילוגיה המוזהבת, אבל הרף שהציבו השלושה האלה הטיל צל גדול על כל מה שהגיע לפניה, ובעיקר אחריה.

"Penny Sparkle", שיצא לפני ארבע שנים, היה הראשון לספוג את הריקושטים, והתגובות אליו נעו בין אכזבה לעלבון של ממש. גם אם בדיעבד מדובר באלבום יפה שהצביע על הנכונות החיובית של בלונד רדהד לא להישאר תקועים באותה נוסחה, הרושם שנוצר הוא של חיפוש דרך (אלקטרונית בעיקר) שלא הוביל למקום טוב יותר. על הרקע הזה, אפשר להבין את החשש שקדם ליציאת "Barragán" החדש. זה לא כל כך נעים לשמוע להקה נערצת שמאבדת את המוג'ו שלה. אבל זו תהיה טעות לשפוט את בלונד רדהד על פי הנרטיב של מי שאכזב ומקבל הזדמנות שנייה, וזאת כיוון שמי שמציב במרכז האלבום שלו שיר מינימליסטי ונטול עמוד שדרה כמו "Cat on Tin Roof", סוג של ג'אם רפוי שהפך לשיר (אפילו הערות הביצוע של קאזו מאקינו נשארו בפנים), ברור שאין לו ממש עניין לשחק את משחק הפופולריות.

גם הסיום הפתאומי של "Dripping", קטע טריפי אלקטרוני שיותר מכל מזכיר את ליטל דראגון השבדים, במידה רבה בני טיפוחיהם של בלונד רדהד, נשמע כמו ניסיון מכוון לא לספק ריגושים קלים מדי. במקום מפלי הרגש של פעם יש כאן סיפורים עדינים, שבורי לב כתמיד, שנטווים באטיות ודורשים סבלנות. ב"Mind to be had" השירה של אמדאו פייס נכנסת אחרי נצח אינסטרומנטלי של שלוש וחצי דקות. "No More Honey" מצמצם במילים, ואז פונה לפרק את רכיביו המוזיקליים עד שכל מה שנשאר מהשירה של מאקינו ומהגיטרות העקומות זה חלקיקי אבק מרחפים.

אבל לא הכל כאן קולג' לאמנות. שירים מתוקים בנימה טרגית – "Lady M", "The One I Love" ו-"Defeatist Anthem" – הם עדיין הגרעין של בלונד רדהד, גם אם הפעם הם ספורים ומפוזרים יותר. במידה מסוימת "Barragán" חוזר לבלונד רדהד המוקדמים של לפני הטרילוגיה המוזהבת, כשהיופי של המוזיקה היה מכונס יותר, ראוותני פחות. האומללות המתוקה של בלונד רדהד, שלמשך כמה שנים הייתה פרפר, חזרה להיות גולם.

השורה תחתונה: גם כשהם לא במיטבם, עדיין להקה נדירה