גיבור נעוריה של שרון קנטור: בוי ג'ורג'

הוא היה גם דחוי, גם מצחיק, גם פרוורטי, גם גלוי לב, גם שאפתן וגם מישהו שיכול ללמד אותך דבר או שניים על צלליות עיניים. בוי ג'ורג', הנה סוף סוף מבוגר שמוכן לשחק. מתוך האנתולוגיה "הלהקה היחידה שחשובה - להיות מעריץ פופ בישראל"

בוי ג'ורג'. צילום: Getty Images
בוי ג'ורג'. צילום: Getty Images
14 באוקטובר 2014

האדם הראשון שהערצתי היה סטיב אוסטין, אסטרונאוט, אדם שחייו תלויים על בלימה, סייבורג וג'נטלמן. הגברים שאני מעריצה בבגרותי הם אבירי מסדר הקוק רוק: רועשים, מטונפים ושעירים. בניגוד לאלו, את ראשית ההתפתחות המינית שלי ליוו גברים מסוג אחר לגמרי: מעודנים, חיוורים, נשיים, וככלל – יוצאי דופן מבחינה מגדרית. אולי ההתאהבות בגבר־נער אסור או חסר עניין שמרה עליי, ילדה על סף נערותה או נערה על סף מיניותה, מפני הזכריות המאיימת, מפני הנחש שבמכנסי הנחש. או שאולי עבור הנערה שהייתי, הדחייה החברתית והמשפחתית שסבלו הגיבורים המעורפלים מינית של הפופ, התחושה המיוסרת שעלתה משיריהם או המרד שלהם במלכי הכיתה של העולם, הם שיכלו לספק לי מראה מתאימה יותר. ג'ימי סאמרוויל הקטן והמסכן, החיוור והמשוקץ – ריחמתי עליו, אבל לא רציתי להיות הוא. דיוויד בואי, שהיה עשוי להיות מודל מעניין, בדיוק זנח את האנדרוגיניות לטובת שירים על נערות סיניות סקסיות. מייקל ג'קסון היה מוכשר מדי וגם אקזוטי מדי מכל בחינה, בבחינת חייזר או קוסם.

[tmwdfpad]

היה רק אחד שהיה גם דחוי, גם מצחיק, גם פרוורטי – עם הגרוגרת הבוטה שלו ועם הזיפים שנגלו תמיד מתחת למייק אפ – גם גלוי לב, גם שאפתן וגם מישהו שיכול ללמד אותך דבר או שניים על צלליות עיניים. הוא היה מושלם: על־אדם שעיר בקימונו, עטוי כפפות קטיפה ובעל קול קטיפה, מולטי מיני, אופנתי כמו האופנה עצמה, נשמתו מלאה בגרוב וצעדיו יחפים ומגושמים. כמה כל זה התאים לי אז. שהרי מהם הנעורים אם לא גישה ילדית למשחקי המבוגרים? הנה סוף סוף מבוגר שמוכן לשחק. שגופו ועירו הם מגרש המשחקים שלו.

בוי ג'ורג' התחיל למלא את כל עולמי. הרוחני והפיזי. אך למעשה, אם להודות בעצב, כמו לגבי מהלכים ואנשים רבים בחיי, אני לא זוכרת מה הרגשתי כלפיו, אולי לא הרגשתי הרבה. רק שמעתי ושמעתי את "Colour by Numbers" עוד ועוד, עד ששרתי כל נימה בו בדיוק מושלם, קולות וכלים כאחד.

העיסוק המרכזי שלי בתקופת ההערצה היה איסוף כל תמונה וכל אזכור של בוי ג'ורג' בעיתונות הכתובה. בהתחלה היו בחדרי כמה פוסטרים, נגיד שניים גדולים שקניתי בסנטר ועוד אחד או שניים מ"מעריב לנוער". אבל זה לא הספיק. התחלתי לגזור כל תמונה שלו ולהדביק אותה על הקיר, ואת הרווחים בין התמונות מילאתי במאמרים ובציטוטים, גזירי גזירים שהודבקו בקפידה בטבעות נייר דבק או בחומר כחול דמוי פלסטלינה שאמור היה, לרווחת ההורים, לא לפגוע בקיר ובפועל הסיר גושי טיח ביעילות מרשימה או פשוט נותר דבוק לקיר לנצח נצחים. חדרי נראה כמו מאורתו של הפסיכופת בסרטי אימה פסיכולוגיים, התפוצצות מרושתת של טקסטים ותמונות, מפה של התמכרות, גריד של אובססיה.

נדמה לי שיש שני סוגים של הערצה: הערצה מתוך תשוקה והערצה מתוך הזדהות. ההערצה שלי לבוי ג'ורג' הייתה ללא ספק מן הסוג השני. אהבתי את בוי ג'ורג' כי הוא היה אני. אני לא זוכרת שום רגש או שום סיבה שהייתה לי להעריץ אותו, כי כדי לזכור צריך מרחק וההזדהות שלי הייתה שלמה. במובן שלוּ הייתי אני במקומו, אלו בדיוק השירים שהייתי כותבת: שירים של נערה מאוהבת שעבורה הנשיות המקושטת היא תחפושת. והשם – צעד אחד קדימה מהטום־בויג'ורג'ינה, המכונה ג'ורג', של החמישייה הסודית – הוא בדיוק השם שהייתי בוחרת. ואהבתי גם כל מה שמצליח להישאר דרמטי גם אם הוא מצחיק, וההפך. לשחק עם אופנה ועם סקסואליות, אבל בלי להיות גיי כמו מדונה, נגיד. אני והוא, הוא ואני, שנינו טראש טרגי קורץ. עם הזמן הוספתי את שמו לשמי, והשם שהתנוסס בראש כל מבחן היה שרון קנטור ג'ורג'. מעניין לאן היה כל העניין מתגלגל אלמלא הודיעו שקלצ'ר קלאב באים לארץ.

23 ביולי 1985. זה התאריך. קלצ'ר קלאב הגיעו בשיא תהילתם או ממש רק טיפ טיפה אחריו. עדיין השיא בשביל מעריצים שרופים. כבר הייתי ילדה גדולה, אבל עדיין ילדה. אהבתי להיות ילדה: רק קיץ אחד קודם לכן התייצבתי נכונה לעוד חופש גדול של לחמנייה וחֵמר בקייטנת האמנות של האוניברסיטה. אם כי יש להודות שמזכירת הקייטנה אישרה את השתתפותי בחוסר רצון ותוך כיפוף מה של הנהלים. ההופעה עמדה להיערך חמישה ימים לפני יום הולדתי ה־14.

הנערה־ילדה הזאת התכוננה להופעה כמו שצריך. סבתא הייתה תופרת בקיבוץ, המידות נלקחו, המספריים נגזרו, נתפרו. זה היה מעיל "Colour by Numbers" מושלם, עד כמה שמעיל בסוף יולי יכול להיות מושלם. השיער נקלע בצמות, נשזרו בו סרטים, האייליינר נמרח וכתשע שעות לפני ההופעה עשיתי את דרכי ברגל, צפונה, לאורך דרך חיפה ואז לפארק. האיפור ודאי נמרח, קשה לחשוב שלא. היו שם הרבה נערים ונערות שהיו לבושים כמוני, מקובצים על הגבעה בפארק, מנקדים בשחור את הדשא, כמו כינוס של רבנים גמדיים ממאדים. הרבנים הסתכלו זה על זה והשוו קפוטות ולוק כולל. הייתי בסדר.

אני זוכרת שדי הרבה זמן כבר התמקמנו בספוט הטוב שלנו, ולא היו שם אנשים. הייתה רק התרגשות. ואז קרה משהו – כנראה הלהקה עלתה לנגן – ונחיל של אנשים שטף אותי. הם ירדו מהגבעה בריצה ושעטו לכיוון הבמה. נמחצתי תוך שניות, אנשים רצו מעליי, אבל היו ששמו לב וצעקו "תרימו אותה! תרימו אותה!". בשלב הזה התעלפתי קצת, ייתכן שהמעיל שלבשתי מהצהריים בשמש של אמצע הקיץ פעל אף הוא את פעולתו. אנשים משו אותי, משכו אותי למעלה, בחור בחלוק לבן לקח אותי בזרועותיו דרך השטח המפורז שבין הקהל לבמה. כמה הייתי קרובה ברגע הזה לבוי ג'ורג'. פקחתי את העיניים לראות את הבמה מהזווית הטובה ביותר ומהמקום הקרוב ביותר שמעריצה מספר אחת יכולה לקוות לו. אני משוכנעת שכבר ברגע הזה נתקלתי בעיניים האחרות, הקרובות, העיניים של הבחור שנשא אותי כמו תינוקת או כמו כלה לעבר חוף המבטחים של מד"א, מגיני דוד מנצנצים באישוניו כמו על הגלבייה היפה ביותר של ההוא ששר על הבמה.

מצבי הרפואי לא חִייב הרבה יותר מכוס מים על הראש וסדרת שאלות קצרה. הבחור, עיני תכלת, שיער מתולתל, לא קצר, אולי נער מתנדב, אולי עלם בראשית שנות ה־20 ואולי קראו לו דוד, הרגיש, ואולי גם אמר, שאני צריכה לנשום אוויר למעלה על הגבעה או אולי הוא לא אמר כלום בענין. כך או כך עלינו על הגבעה, שנינו, והוא ישב איתי ודיברנו ודיברנו ובמשך כל ההופעה לא הסתכלתי אפילו פעם אחת לכיוון הבמה.

באותו קיץ התחיל איתי גם הכרטיסן הצעיר מקו 5, זה שישב בכלוב ליד הדלת האחורית וניקב לך את הכרטיסייה הכתומה. אבל שם, בהופעה הזאת, הכרתי בפעם הראשונה בחור באופן הזה, המוכר והטוב, של שיחה שמתחילה באקראי ואינה נגמרת והופכת לעולם כולו. כמו כשמתאהבים. הילדה המעריצה שהייתי הפכה לנערה, במפתיע, באבחה. אולי זה תמיד כך: שנים רבות אחר כך, בהופעה אחרת, ראיתי את אחותי הצעירה הופכת גם היא מילדה לנערה בפסיעה אחת שפסעה. ב־23.7.1985 הילדות שלי נגמרה, החיים בעולם פנטסטי נשארו מאחור מול אותו נער אמיתי, בשר ודם, חובש; עברתי מהבלתי מושג למושג, מהרוחני לגשמי, מההזדהות לתשוקה, ממועדון התרבות למועדון. אני בטוחה שאילו בוי ג'ורג' היה נערה בת 14 בהופעה של אמן שהוא מעריץ, הוא היה מתנהג בדיוק כמוני.

קטע מסיפור של שרון קנטור מתוך האנתולוגיה "הלהקה היחידה שחשובה – להיות מעריץ פופ בישראל" בעריכת דנה קסלר, שתראה אור בדצמבר בהוצאת אפיק.