גיבור נעוריו של רם אוריון: ג'ון פיל

כטינאייג'ר באייטיז לא הרגשתי מנותק ממה שקרה בעולם מבחינה מוזיקלית. סַפָּק התוכן העיקרי היה הרדיו: האזנתי באדיקות ליואב קוטנר בגל"צ ולאורלי מורג ויוסי כסיף ברשת ג'. מיכאל רורברגר שכתב ב"העיר" היה קול נוסף שעקבתי אחריו בקפידה ושוקי וייס הביא לקולנוע דן רצף הופעות של להקות קורות, ברמה ובכמות שלא נראו כמותן עד השנים האחרונות.

[tmwdfpad]באותו הזמן, 1982־1983, הייתה בחנות לציוד משרדי של אהובה ברמת השרון נוכחות מפתיעה של עיתונות מוזיקה בריטית. נראה שהייתי היחיד שהיה נכנס בכל שבוע וקונה גם "NME" וגם "מלודי מייקר". הם היו מגיעים באיחור סולידי של חודש מיום הדפסתם, אבל זה באמת לא שינה לי.

לקח לי שבועות להבין את הפירוש וההקשר של המילה Indie וגם התרגלתי לעובדה שאני לא מזהה את רובן המכריע של הלהקות. סרקתי בכל שבוע את לוחות ההופעות וקראתי את הביקורות שרוממו ורמסו לחלופין את אותן הלהקות. טקסטים ותצלומים זה אחלה, אבל אי אפשר להאכיל איתם את הווקמן. עד שיום אחד, תוך חיפוש תחנה ברדיו, נתקלתי ב־BFBS – שירות השידור של כוחות הצבא הבריטי שהיו פזורים בשרידי הקולוניות או בבסיסי נאט"ו.

עצם ההקשבה לתחנה בריטית שמשדרת מוזיקת פופ הייתה דבר שניער את עולמי. אבל זה היה זניח לעומת הגילוי שלג'ון פיל יש בתחנה תוכנית שבועית. בשלב הזה כבר נתקלתי בשם, ידעתי שמדובר באוטוריטה רדיופונית בריטית, אבל שום דבר לא הכין אותי לשפע המטורף, הטווח העצום, הקיצוניות והלכלוך שתמיד חיפשתי; לשבירת כל התבניות הצפויות שאפיינו מוזיקה אלטרנטיבית כפי שהכרתי עד אז.

עם ג'ון פיל לא הרגשת שאתה מקשיב למנטור או למישהו שמנסה לעדכן אותך במה שקורה, אלא לאיש מגה חכם, מצחיק, סקרן בטירוף, עם הטעם הכי טוב ורחב שאפשר לדמיין שמבטל את כל המחיצות המיותרות ומאיר את כל הפינות המעניינות, וכל זה בלי רמז לחשיבות עצמית.

הוא היה עונה למכתבים שקיבל ממאזינים ועושה זאת בחן כובש. הוא היה מתלונן על הביצועים של מועדון הכדורגל של ליברפול – אהבת חייו השנייה בחשיבותה אחרי להקת The Fall – ומדבר עליו כמו שאנשים אמיתיים מדברים על הלהקה שהם הכי אוהבים; או שהיה מכריז לפעמים על שיר שאהב במיוחד באותו היום כשיר הכי טוב אי פעם ששום בית לא יהיה שלם בלעדיו. פיל הגיש למאזין כל מה שהוא מצא כטוב או כמעניין, ועד כמה שזכור לי – בלי להשתמש אף פעם בהגדרות ובשמות ז'אנרים שהתערבבו בטבעיות לא סבירה בתמהיל תוכניותיו.

והוא לא התרכז רק במוזיקה בריטית או אמריקאית. סנגל, אוסטרליה, גרמניה, איסלנד, ניו זילנד, ג'מייקה, יפן, מקסיקו – כולן היו חלק מהתרחשות מוזיקלית עולמית שפיל היה קשוב לה וכולם זכו לייצוג. הוא אפילו היה הראשון בחו"ל שהשמיע את עופרה חזה שרה בתימנית, מתקליט שתייר בריטי שלח לו מישראל, תוך התנצלות על שאינו יכול לתת את הקרדיטים שהוא מקפיד לתת כי הכל כתוב בעברית (רק ציין בסיפוק ששולח התקליט דיווח לו ש"פיל" בעברית זה elephant).

פיל נפטר מהתקף לב ב־2004. הוא אף פעם לא פרש משידור. המוזיקה שהקלטתי מהתוכניות שלו הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. כשיוטיוב עלתה לאוויר ב־2005, אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לנסות לאתר שירים ולהקות שמככבים בקסטות שלי ולא הפכו לחלק מקאנון המוזיקה האלטרנטיבית (להבדיל מאמנים מסוימים שהיה משדר כגון גאן קלאב, בירת'דיי פארטי או ויולנט פאמס).

בקיצור, אם יש למישהו כיוון לשיר של ה־Sacred Cowboys האוסטרליים – שעד כמה שהתרשמתי עוסק בפיתוח שרירים אבל לצערי נחתך באמצע כי נגמרה הקסטה – אודה לו לנצח.