זוזו הצדה ייחורים והשרשות: החורף הזה התחלנו לגדל פטריות
הקורונה הותירה אתכם עם התשוקה להקים משק אוטרקי בדירת החדר שלכם בפלורנטין? כנראה שכדאי לכם לשכוח מזה. מה שכן, אתם לגמרי מוזמנים להצטרף לטרנד גידול הפטריות (למאכל!!). ניסינו וחזרנו עם מסקנות
כל חורף זה אותו הדבר. בצפון ובהרים מלקטים פטריות בשרניות וצבעוניות, מתפארים בתבשילים עמוקים, ובתל אביב? אפשר למצוא כמה שמפיניון מסונוורות במקררים של AMPM. אך לא עוד. אחד הטרנדים המעניינים לפודיז בחורף הזה הוא ערכות גידול פטריות ביתיות שמאפשרות לגדל בבית פטריות אקזוטיות ולבשל מהן אוכל חורפי פר-אקסלנס. החלטנו להתנסות וגידלנו פטריות במרכז תל אביב. זה מה שיצא.
לגדל חומרי גלם בבית ולבשל אותם בעצמך הוא החלום הרטוב של כל פודית ופודי שהתחנכו על ברכי טרנד הפארם טו טייבל העולמי. אממה, בתל אביב אין פארם, וגם טייבל בקושי יש. חוץ מקצת נענע ובזיליקום שגדלים בעציצים, החלום על גידול אוכל עצמי מתערבב איפשהו עם הרעיון חוצה הדורות לעזוב את העיר למושב "מתישהו". אולי. נראה.
אבל עד שמתישהו יקרה, החורף מגיע כבכל שנה, משאיר אותנו יותר בבית, ועושה חשק לבשל אוכל מנחם כזה, עם טעם עמוק של מקומות רחוקים. והנה, בעוד החורף מקרטע וחלומות הפארם טו טייבל הביתי נראים רחוקים מתמיד, הפציעו בעמודי הרשתות החברתיות שלל ערכות ביתיות לגידול פטריות יער שונות ומשונות (שלרוב לא תמצאו בסופרים), והביאו איתן תקווה חדשה. אחרי דפדוף קצר באתר שמציע את הערכות האלה, פטריות אויסטר ורודות נבחרו להיות הראשונות במסגרת הניסוי הביתי. בחלוף קליק קטן, כמאה שקלים, וכמה ימי המתנה, הגיע שליח ובידיו קופסת קרטון שעתידה להיות ארוחת ערב (או אולי כמה) ביום מן הימים.
הערכה כוללת את בסיס הגידול (שהוא בעצם אדמה מועשרת בתרבית פטריות), ובקבוקון תרסיס. כל מה שצריך לעשות הוא לחרוץ את השקית בה נמצא בסיס הגידול (כדי לאפשר לפטריות לצמוח), למלא את בקבוקון התרסיס במים ולרסס כמות נדיבה שלוש פעמים ביום. רסס המים אמור להעשיר את האדמה בלחות ולעודד את התרבית להפוך לפטריות יפות וטעימות.
ביומיים-שלושה הראשונים כלום לא קורה, אתה מרסס ומרסס, שלושה סבבי ריסוס ביום, שמרטיבים את האדמה כהוגן, וכלום. אפס. אלה בדיוק הרגעים שבהם אתה אומר לעצמך שבטח מכרו לך חתול בשק. יזדהה כל מי שעמד בתור כדי לקנות סופגניה ברולדין.
בכל אופן, מתישהו בין היום השלישי לרביעי משהו קורה. נקודות אדומות קטנטנות ובוהקות מתחילות להופיע על מצע האדמה, והחששות מתחילים להתפוגג. משהו צומח פה. ווהו! מכאן ואילך, קסם אמיתי מתגבש ונוצר אל מול עיניכם. אבל באמת משהו יוצא דופן, בריאה יש מאין; כזו שגם המילים המפוצצות שאני מנסה לכתוב עכשיו לא יצליחו להעביר, אלא ההתנסות שלכם בעצמכם.
בתוך שלושה/ארבעה ימים מרגע הופעת הנקודות הזעירות (שבעה ימים סה"כ), פטריות עצומות מימדים, בעלות צבע מטורלל, וחזות אסתטית משגעת יופיעו אצלכם בסלון. אנחנו רגילים שדברים צומחים אט אט, אך אלה צומחות מהר מהר ממש מול העיניים. מפטריות קטנטנות הן יהפכו בין לילה לגדולות יותר, וכך במשך שלושה ימים, הן יהיו גדולות יותר ויותר בכל פעם שתחזרו אליהן.
כשהן מגיעות לגודל השיא ולבשלות מיטבית, מגיע שלב הקטיף. כאן כבר מרגישים מחוברים ליצור הזה שגדל אצלכם בסלון, שרק לפני רגע היה סתם קופסה, ועכשיו יש לו חיים מרשימים. עברתם משהו ביחד. אבל למרות זאת, הפטריה כל כך מפתה ומיוחדת, שאתם מרגישים שפשוט חובה לטעום אותה.
הקטיף עצמו ממש קליל, מנתקים את הפטריה מבסיס הגידול בעזרת תנועה סיבובית ולוקחים אותה למטבח. מומלץ מאוד להשתמש בה במהירות האפשרית ככל הניתן (ולא אחרי יותר מכמה ימים בודדים בקירור) כאשר היא בשיאה מבחינת נראות וטעם. ואולי לפרט החשוב ביותר: הטעמים של פטריות האויסטר הוורודות הם אדמתיים, עמוקים ומעושנים, והריח שלהן מזכיר מעט פלפל שחור. אני באופן אישי פרסתי אותן לרצועות, ושידכתי לרוטב חמאה ויין על פסטה. מנה חורפית מפוארת מיד אין המטבח הקטן שלי בתל אביב.
החוויה של לגדל אוכל ולבשל אותו באותו מקום לגמרי מעוררת עניין ומחשבה, והטרנד הזה קצת יותר עמוק מעוד כמה תמונות טובות בסטוריז של פודיז סקרנים. המסע הזה אגב לא נגמר אחרי הקטיף הראשון. אם תמשיכו לרסס בשיטתיות, תקבלו עד שלושה מופעי קטיף (לי הצליח), ותכלס באיזשהו שלב כבר לא תדעו מה לעשות עם כל כך הרבה פטריות טעימות. אז עשו לעצמכם טובה ובחורף הזה נסו לגדל פטריית אויסטר ורודה. ובנוגע לחורף הבא? בטח כבר תעברו למושב עד אז.