ג'יימס בלייק התבגר, התאהב ומצא את מקומו מחדש
ג'יימס בלייק הגיע לנקודה קריטית בקריירה שלו שיכולה לעבור בשתי צורות: שעמום כרוני או מימוש מלא של הפוטנציאל. למרבה המזל, "Assume Form" רחוק מלהיות כדור שינה
ג'יימס בלייק הגיע לנקודה ממנה אין דרך חזרה: הוא התבגר. גם המוזיקה שלו, שפעם הייתה מעין בשורה לז'אנר האלקטרוני־אורבני הלונדוני, איננה צעירה עוד. בלייק בן ה־30 הוא אדם בוגר, מאוהב עד כלות ואפילו – רחמנא לצלן – שמח. הצלילים העתידניים שרקח באולפן בתחילת העשור אינם עתידניים עוד. למעשה הם המודל הנוכחי של הפופ, אותו עזר לנסח בשנים בהן הוא פועל, מאז 2009. והוא פועל לא מעט, בקצב של חיה רדופה. לא רק כסולן, אלא כמדען הראשי של ההיפ הופ־סול האמריקאי (בין היתר עבד עם קנדריק לאמאר, ביונסה, ג'יי זי, וינס סטייפלס ופרנק אושן). זאת נקודה קריטית בקריירה שלו מכיוון שמה שבעבר היה לא קונבנציונלי הפך לקונבנציה, והסאונד המניפולטיבי שלו, שהוא תמיד קצת "אוקיי קומפיוטר" משולב בהרמוניות גוספליות ואמביינט, יכול לעבור בשתי צורות: שעמום כרוני או מימוש מלא של הפוטנציאל הבלייקי, כזה המזכה בגראמי.
למרבה המזל, "Assume Form" רחוק מלעבור ככדור שינה. אולי הקונפורמיזם קפץ עליו, אך בלייק מפיק מזה הרבה תועלת. האלבום הרביעי, שנמשך רק 48 דקות, הוא המתאבן שבאלבומיו. הוא לא מנסה לכבוש תת־ז'אנרים חדשים ולא טובע באקספרימנטליזם (אפשר לנחש שזה יגיע בשלב מאוחר יותר בקריירה), אלא עושה את מה שהוא טוב בו ואת מה שעבד לו במשך לא מעט שנים: הרמוניות פופיות שנכתבו בדייקנות והוקלטו באולפן שיכול היה לשמש גם כבית מרקחת. כרגיל, הכל מצוחצח בהפקות שלו: מהאוטו־טיון ועד המרקמים השונים במיקס. זה יכול היה לעבור כקר ומנכר, אבל האופן השכלתני בו בלייק עובד לא מזיק לרגש. להיפך, "Assume Form" הוא התקליט הכי נגיש במובן הזה.
עוד כתבות מעניינות:
ליזו עוד תפרוץ את שערי הברזל של המיינסטרים בביקיני מידה XXL
יש דרך אחת ליהנות מהאלבום החדש של האנג'לסי
האלבום הניסיוני של רוזליה משגע את ארה"ב
האלבום נפתח בשני שירים חלשים יחסית, שיר הנושא ו"Mile High" שבו הוא משתף פעולה עם טרוויס סקוט. הראשון חוטא בכאוס אמביינטי והשני נשאר סטטי ולא מציב לעצמו יעד מעניין. מכאן והלאה "Assume Form" תופס תאוצה: "Tell Them" עם מוזס סאמני הנהדר, שיש בו תשתית של בסים עמוקים – הבסיס החביב על בלייק – ושילוב ווקלי נהדר של שני סולנים המצטיינים בשירה מלאת נשמה; אחריו מגיע אחד הקטעים היפים ביותר באלבום, "Into the Red", שמשלב אלמנטים אלקטרוניים ואקוסטיים, כשהקול החרישי של בלייק הוא הדומיננטי במיקס. מהקטע הזה, בו הוא שר "אני חייב לשמור עליה בחיי", מומלץ לעבור ל"Can't Believe the Way We Flow" מרומם הנפש, שמסגיר יחד עם קודמו שבלייק כתב את האלבום כשהוא תחת השפעה של כימקלים מענגים.
בלייק מסומם מאהבה וזה מתבטא במרבית האלבום, כמו למשל ב"Power On" מוכפל הקולות (טריק מוכר של בלייק), בו הוא שר "חשבתי שלעולם לא אמצא את מקומי, אבל טעיתי". המשפט הזה, "מצאתי את מקומי", הוא אולי ההגדרה הטובה ביותר לשלב אליו הגיע – לא רק במובן הזוגי אלא גם במוזיקה – בלייק מודע היטב לנער הפלא העגמומי שהיה ולהתכלות שלו, ולכן הוא הקדיש את מרבית זמנו לגיבוש בלייק הבוגר, שאיננו רק מפיק מחונן, אלא מלחין ומבצע שיודע לתת קצת יותר מרעיונות אסתטיים למאזינים שלו.
שיתופי הפעולה הם חלק מהעניין. אלה שמחוץ לאלבום ואלה שבתוכו. בלייק מודע לכך שבמובן מסוים יש לו תפקיד קריטי בתור יוצר ולאו דווקא בתור מגיש (על אף שהוא סולן ייחודי), והוא עומד על זה גם ב"Assume Form". זה קורה בצורה הטובה ביותר בשני שירים: הראשון הוא "Barefoot in the Park" עם רוזליה, קטע אלגנטי שמוציא את המיטב משניהם ומשלב ספרדית ואנגלית. השני הוא "?Where's the Catch" עם אנדרה 3000, אחד הרגעים הבולטים באלבום בזכות הערבוב המפתיע בטבעיותו בין הפסנתר המינימליסטי לראפ האקסטטי של אנדרה, שלא לדבר על מעברי התופים שגורמים לשיר להגיע לנקודות רתיחה שוב ושוב.
באלבום יש גם כמה קטעים יותר מהוססים או אפלים, שאולי מזכירים את בלייק הצעיר, בהם "Are You in Love" והבלדה "Don’t Miss It", אך שניהם לא זרים לטראקליסט ובשניהם יש לא מעט יופי שמתבטא באסתטיקה הבלעדית של בלייק.
"Assume Form" הוא אלבום שיש בו אדם המצוי בשיאו של ירח דבש, זרימה אורגנית בין טראק לטראק ואורחים חלומיים מבחינת התאמה (למעט הקטע עם סקוט, שיכול היה לרדת בעריכה). מתברר שקונפורמיזם ובגרות לא תמיד הורגים את הרומנטיקה.
מה באלבום? בלייק בגרסתו הבוגרת מוצא את מקומו מחדש, בחיזוק שיתופי פעולה מצוינים
לשמוע? כן. מסתבר שבגרות וקונפורמיזם לא תמיד הורגים את הרומנטיקה, ובלייק מסומם מאהבה