ג'יי זי בהיכל התהילה של כותבי השירים: אלה לא השירים, זה הכסף
איך קרה שג'יי זי הוא הראפר הראשון שנכנס לרשימה היוקרתית של כותבי השירים הכי טובים בארה"ב? אולי זה קשור לכסף שהוא עשה, לאישה שהתחתן איתה ולנשיא לשעבר?
שון "ג'יי זי" קרטר הפך החודש להיות הראפר הראשון שנכנס להיכל התהילה האמריקאי של כותבי השירים (יחד עם כותבי שירים ענקיים כמו בארי גורדי, מקס מרטין, ג'ימי ג'אם וטרי לואיס, בין היתר). זה קורה במקביל לאלבום החדש שלו, "4:44", שצפוי לצאת בסוף השבוע. אבל האם התואר הזה מגיע לו? ועוד להיות הראפר הראשון שמקבל אותו?
ראשית, יש לציין, ג'יי זי הוא ראפר ענק, בקלות אחד מ-20 ה-MC's הגדולים בהיסטוריה, אולי אפילו בעשירייה הראשונה. הנוכחות, הכריזמה והקול הצלול שלו הם ללא ספק החומר שממנו עשויים כוכבים. מדובר באדם שכתב אינספור להיטים, גילה ונתן במה ללא מעט כשרונות (כולל ילד בשם קנייה ווסט), הכתיב טרנדים (מלבוש ועד סלנג) ושיחרר אלבומים שהרוב המוחלט של חובבי ההיפ הופ מחשיבים כקלאסיקות.
אבל האמת הכואבת היא שכשמסתכלים על הדיסקוגרפיה הסופר מוצלחת של ג'יי מלמעלה, רואים בעיקר רפטטיביות: הסיפור של סוחר הסמים מהשכונה שהצליח לצאת ממנה והפך להצלחה ענקית. לעתים סיפר בקטנה על כך שגדל – כמו 90% מהראפרים – ללא אבא, אבל תמיד היה ניתן לשמוע שהוא "צריך לספר את זה", ופחות רוצה לחשוף משהו (בניגוד לטופאק או אמינם, שחפרו בתוך עצמם והוציאו הכל החוצה בלי להתבייש).
היות והוא ראפר וירטואוזי והמוזיקה כמעט תמיד הייתה נוצצת ומשובחת (פארל, טימבאלאנד, קנייה ווסט וג'אסט בלייז תמיד דאגו שיהיה שמח), החלקנו לו על זה שקיבלנו את אותה הגברת בשינוי אדרת. אבל כשמשווים אותו ליריב המושבע שלו, נאס (שאחרי סולחה אגדית פשוט חתם אצלו בלייבל), התמונה מתחדדת.
נאס אמנם פחות נוצץ, ויש לו פחות להיטים חובקי עולם, אבל יש לו בארסנל אלבום אחד שנחשב אולי לאלבום ההיפ הופ הגדול אי פעם ("Illmatic"), אלבום שהוקדש להתמודדות עם מותה של אימו ("God Son"), אלבום שהכין אותו לנישואין עם קליס ("Streets Deciple") אלבום שניתח את המילה "ניגר" (שעקב צנזורה נקרא בסוף "Untitled"), אלבום שנועד לגשר בין אפריקה לארה"ב ("Distant Relatives" עם דמיאן מארלי) ולבסוף, אלבום שניתח את הגירושין שלו מקליס ("Life Is Good"). רובם המוחלט, גם אם לא מכרו כמו האלבומים של ג'יי זי, היוו אבני דרך בחייו של אחד המוחות הגדולים של הדור, וגם בחייהם של מיליוני חובבי היפ הופ. ג'יי זי, מנגד, מדבר באלבומו האחרון על הפיקאסו שתלוי לו בסלון ועל זה שהוא לובש טום פורד.
ג'יי, שריפרפ בזמנו "I Do This For The Culture" (כשהוא מתכוון לתרבות ההיפ הופ), כבר מזמן לא מייצג את "הרחובות", הוא מייצג בעיקר שובע. לא משנה כמה הוא ינסה, בימים אלה הוא קרוב יותר לדונלד טראמפ מלנערים שעומדים בפינת הרחוב. והוא זה שנכנס להיכל התהילה של כותבי השירים.
כנראה שזה כבר לא ממש עניין של מוזיקה. זה עניין של כסף שעשית (המון), של האישה שהתחתנת איתה (ביונסה), של להיות במקום הנכון בזמן הנכון (ג'יי זי הוא המרוויח העיקרי מהמוות של טופאק וביגי, גם אם זו ממש לא הייתה הכוונה שלו), ושל מיהם החברים שלך.יש האומרים ששם אלבומו הקרוב, "4:44", מוקדש לנשיא ה-44 וחברו הטוב ברק אובמה, שגם נשא את נאום הקבלה שלו להיכל התהילה.
רגע, בואו נתעכב על השורה האחרונה. כשנשיא ארה"ב מאזין בבית הלבן לשירים על בחור שעסק בפשע כדי להצליח ואחר כך גם נותן לו טפיחה על השכם – איפה זה שם את המיליונים שנכנסו לכלא על אותן עבירות בדיוק רק כי תפסו אותם? והשוטרים שנהרגו בעת מילוי תפקידם כשהוא שלח אותם כדי לתפוס את אותם עבריינים? והחפים מפשע שנקלעו באמצע? איפה זה שם את החוק?
זה הכל משחק, ממש כמו היכל התהילה הזה, וזה בטח לא עניין של כתיבת שירים. אז יאללה אובמה, תציג את ג'יי זי להיכל התהילה שלך, אני בינתיים אלך להאזין ל-"Life Is Good" של נאס.