אני מקווה שדביר המילואימניק נהנה בהופעה של ג'ימבו ג'יי כמוני

אף אחד לא חשד שההופעה הראשונה של ג'ימבו ג'יי מאז השבעה באוקטובר יהיה מופע של אסקפיזם. אולי רק דביר המילואימניק, שחגג יום הולדת 30 בהופעה אחרי מאה ימים בעזה – כי פייר, אני לא יודע אם בעזה הוא הספיק לתפוס את האלבום החדש של ג'ימבו, "אה, וואו", שיצא באמצע דצמבר האחרון. אם דביר המילואמניק הספיק לשמוע, אז הוא בטח נדהם כמו כולנו לגלות את הרלוונטיות המדהימה של השירים בו, שעסקו בחייו של ג'ים כתושב קיבוץ אור הנר שבעוטף עזה.

>> אסור להשוות: האם "חולית: חלק 2" יגוייס לגינוי ישראל? כנראה שכן

אם דביר לא הספיק לשמוע את האלבום, זה בטח היה חתיכת הלם. ראפר חד לשון ולהקתו המצוינת (רועי דורון, איתי כפיר, אוריה ויצטום ורוני מרקביץ') עומדים על במת הבארבי החדש – הלם תרבות בפני עצמו – ומבצעים שירים שמרגישים כאילו נכתבו עבור התקופה הזו. משפטים כמו "במקום שאני גר ראיתי שלט של צבע טרי על דלת מקלט פצוע" או "עוד אלוף במשחקים הפראלימפיים" הופכים את השירים – כולם נכתבו והוקלטו הרבה לפני אוקטובר הארור – מנבואת זעם לצעקה שלא נשמעה בזמן.

איפה אתה דביר? ג'ימבו ג'יי בבארבי. צילום: מתן שרון

אבל אני בטוח שדביר נהנה. לא רק כי בסיום השיר הראשון – "בעזרת השם" המצוין שפותח את האלבום – ג'ימבו הזכיר את שמו, איחל לו מזל טוב, והזכיר לו ש"יש לך את הצפון עוד חודש, אז תהנה!". אלא גם כי זו באמת היתה הופעה מצוינת, אנרגטית, וכזו שלפרקים הצליחה להוציא את הראש מעזה. אבל רק לפרקים, כי אי אפשר לברוח מהמציאות, לא כשהיא דופקת לך על הראש עם בומים, בייבי, בומים – סטרייט אוט אוף גאזה סטריפים.

בדומה לשיר ההוא, הסינגל הראשון מהאלבום שיצא בכלל באוגוסט האחרון, גם ההופעה מטיילת בחוסר נוחות מסוים בין אווירה מרימה לנושאים מורידים. אני קורא לזה תרגיל הדג נחש, על שם השורה "לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים" של שאנן סטריט ב"לזוז". ג'ימבו משתמש במוזיקה שמחה כדי להגיד דברים מבאסים על לא מעט דברים, וזה עובר לקהל מצוין – גם כי הקהל שאסף ג'ימבו מחפש בדיוק את התרגיל הזה, וגם כי הוא מצליח לרקוד על שתי החתונות. או במקרה הזה – על חתונה, ועל לוויה.

כך ההופעה נעה בין שירים מרימים דוגמאת "פירות ההצלחה" (אמירה על תעשיית הפרסום) או "הוליווד" (אמירה על הפרובנציאליות הישראלית) לשירים שנועצים את האצבע בדיוק בנקודה הכואבת, כדי לנקות את הלכלוך. "המקום הכי נמוך בעולם" תפקד כשיר כזה – רגע אחרי שג'ימבו שוב אזכר את דביר המילואימניק, שבטח לא ידע לאיזה חגיגה עבורו הוא נקלע – אך הפעם בגרסת גיטרה בודדת, ומבט נקי וכאוב על התפוררות הארץ הזו סביב הרהורי הגירה חסרי סיכוי. אל דאגה, מיד אחרי הגיעה מחרוזת קאברים לאנה זק לצורכי הרמות, עם שינוי קל – במקום המספר המזויף ב"מי זאת" ג'ימבו שילב את המספר הטלפון של ארגון נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי).

שיר נוסף שנטען במשמעויות מסיבות מבנות היה "סתלבט בקיבוץ", או כמו שג'ימבו הגדיר את זה, שיר עם פזמון שדורש המון אופטימיות לבצע עכשיו. כמה מהר שיר הצ'יל המתוק-דבילי הזה הפך לבעל טעם מר, וכמה כל הקהל ששר עם המתופף איתי כפיר בפזמון רק רצה שהפזמון הזה ירגיש כמו לפני כמה חודשים – סתם מאוס, ולא כאוב. אפקט הפוך קיבל השיר "סלט", שנטען באנרגיות הרבה יותר מרירות מאז אוקטובר, והפזמון בעל החיוך האירוני – שקורץ להתעלמות מהערבים שגרו פה לפני שסבא ברח מברגן בלזן – הכה חזק הרבה יותר. הבארבי החדש, שממוקם בהאנגר דנדש בנמל יפו העתיק, הוצף בקהל שזימר "אה וואו, יש כאן ערבים, בונא זה עומד להיות סלט" בעודם עומדים עד גובה הברכיים במיץ סלט. זה בטח היה רגע מאוד משחרר עבור דביר, שחזר משחייה בסלט.

המבט האירוני-מפוכח של ג'ימבו ג'יי נדרש מאוד עכשיו. השירים לא מפחדים להסתכל למציאות בלבן של העיניים, ובכל זאת לא מרגישים כמו עוד צעקה בבליל הרעש שהוא המציאות הישראלית. לג'ים יש יכולת מרשימה לשים את האצבע על ניואנס חברתי שאומר הרבה במעט, ובזמנים של חוסר היגיון, הוא מתפקד כקול שפוי. גם סיום ההופעה נע בין הרגיל ללא שפוי – עם "עשיתי", שחוגג ומבקר את המסלול הכל-ישראלי, ו"מאמי אני על זה", שמתפקד כפנטזיה על השמדת האנטישמיות העולמית. בין המציאות הישראלית הסו-קולד רגילה, לפסיכוזה הלא נורמלית שכולנו חווים עכשיו.

מעניין שדווקא השיר הסוגר של האלבום וכנראה הטקסט הכי נוקב בו, "לא מה שסיפרו לנו", נעדר בסוף מההופעה. אולי גם ג'ימבו הבין שהציבור עדיין לא מוכן לשמוע את הכל. בכל זאת, כל אחד שהיה בקהל רצה בסוף להשתחרר קצת, לפרוק טיפה מהרגשות שחווינו. אף אחד לא ציפה שזה יהיה מופע אסקפיסטי, אבל בפרפראזה על המשפט של שאנן – מעל לכל המסרים האלה, צריך שיהיה גם טיפה סבבה. בכל זאת, כולנו ממש רצינו שאחרי מאה ימים בעזה, דביר המילואימניק באמת יהנה מיום הולדתו ה-30 כמו שמגיע לו.