מה שלא קורה עכשיו: המוזיקה הישראלית חייבת להשתחרר מהשליטה של גלגלצ

לא צריך תחקיר של 4,000 מילה כדי להבין שגלגלצ עושה נזק למוזיקה הישראלית. המפתח בידיים של המוזיקאים עצמם, שצריכים להפסיק לנסות להיכנס לפלייליסט ולהשקיע בסצנות האלטרנטיביות השוקקות

עוד פעם זה?! יום שידורים בגלגלצ, אילוסטרציה
עוד פעם זה?! יום שידורים בגלגלצ, אילוסטרציה
22 בנובמבר 2018

ספוטיפיי נכנסה לשוק המוזיקה הישראלי כדי לנגוס לו בתחת, אבל גלגלצ נותרה בעינה. כל השאר המשיך להתפתח בקצב אבולוציוני בריא, בזמן שגלגלצ לא שינתה דבר. ולמה לה? השיטה עובדת. הפלייליסט שקובע מי ייכנס להגמוניה ומי יישאר מדוכא – כשהסקלציה נעשית על ידי ועידת נבחרים, חיילים – יכול להמשיך כך עד אחרית הימים, והצרכנים יישארו רפים ואדישים כמו מכורים על מתאדון. זה פרדוקס הביצה והתרנגולות. גלגלצ פועלת באותה השיטה כבר כמעט שני עשורים ברצף בלי שהיוקרה שלה תיפגע, והמוזיקאים נרגזים אך שואפים לפרוץ את חומותיה. לא צריך תחקיר עיתונאי של 4,000 מילה וסטטיסטיקות, אפשר פשוט להביט בפרוטוקול אחד של ועדת הפלייליסט, המתפרסם מדי שבוע, כדי לראות שהרבה יותר משהיא מדירה – גלגלצ פשוט משעממת, וזה לא שעמום נורמלי, זה שעמום כרוני. חולני. מזיק.

עידן רייכל שוב בפלייליסט. גם אייל גולן. אליעד. לירן דנינו. מוניקה סקס. אפילו עומר אדם. סאבלימיל. נתן גושן. ומה היה לפני שנה ושנתיים? אותו הדבר בדיוק. עידן רייכל, אייל גולן, אליעד, עומר אדם. ולפני כן? עידן רייכל, אייל גולן, סאבלימינל. ומה יהיה בשנה הבאה? אין צורך לחזור. גלגלצ מצאה איזון קדוש המקדש בעיקר את השעמום, אך לשעמום לבדו אין יכולת לנטרל את המשקל הסגולי של גלגלצ, שברמה התודעתית אין לה תחנות מתחרות. היא לא גוף זדוני, כפי שמטיחים בה מבקריה וגורמים פוליטים טפיליים, אלא גוף שפועל בצורה מכנית. והמכניות, בעיקר בשעות החמות של השידור, היא מופתית.

כל ביקורת שלא מתמקדת במחדל השעמום של גלגלצ רק מחזקת את הברגים בשלדת הפלדה שלה. לעזוב אותה, לעומת זאת, זה אקט אפקטיבי וחיוני לכל. במקביל למכניות האינהרנטית שמביאה איתה אזלת יד, פועלת תחנה נוספת – הקצה (בהובלת קוואמי, ובעבר בהובלה משותפת של קוואמי ומנהל גלגלצ כיום, נדב רביד) – שאמנם מתמקדת במוזיקה אלטרנטיבית, אך ברמה הקונספטואלית פועלת כפי שתחנת שידור מוזיקה ב־2018 צריכה לפעול: בשפע של חומרים, בחגיגה של המוזיקה.

הקצה, לעומת גלגלצ, היא תחנה סמי-אנרכיסטית מכיוון שהיא דוגלת בשיטת האנטי-פלייליסט. המשמעות היא ששיר עם פוטנציאל להיטי, לא משנה כמה גדול, לא בהכרח יחזור על עצמו – ואם יחזור, האדם המשדר ינמק את הסיבות לחזרה. לקצה יש רובד אינטלקטואלי מובהק, דבר שספק אם תחנת פופ צבאית תאמץ, אבל את החיוּת שלה (שהובילה בין היתר לאיחוד עם קול הקמפוס) גלגלצ צריכה להעתיק לפני שהרפיון יגיע לנקדות האל חזור.

מסיבת יום הולדת לרדיו הקצה. צילום: ארתור לנדה
מסיבת יום הולדת לרדיו הקצה. צילום: ארתור לנדה

בינתיים אין חשש מצד גלגלצ, נקודת האל חזור עוד רחוקה. אמני שוליים, שהקצה משדרת מראשית דרכם, ממשיכים להכריז על כניסתם לפלייליסט הלילה של גלגלצ כאילו מדובר בהכתרה של בית המלוכה, חופרים עוד ועוד בבור שגלגלצ הכינה להם. האחרים, אלה שלא שואפים להיכנס לפלייליסט היום או לפלייליסט הלילה, יודעים שהאושר האמיתי (לעולם לא העושר, זו ישראל) גלום בסצנה שבה הם פועלים; בהופעות הימיומיות בדרום תל אביב, בפסטיבלים הנסיוניים בדרום הארץ, ברדיו האלטרנטיבי, בתכנות הסטרימינג ובעיקר ברשת.

בזמן שחייל עורך מחליט החלטה הרת גורל – האם להכניס את השיר החדש של עידן רייכל לפלייליסט או להכניס את השיר של עידן רייכל לפלייליסט – הסצנה של דרך יפו גועשת. התדר משדר מאות שירים של אמנים מקומיים חדשים מז'אנרים פלואידיים. הקהל רוקד ומתמסר. האיוונטים מתרחבים. בקושי אפשר לזוז בחלל של הרומנו. זו אנומליה, אבל אנומליה שאפשר ללמוד ממנה הרבה.

בישראל (ורק בישראל), מהפכה ברדיו הצבאי משמעה מהפכה בתעשיית המוזיקה. רק כאשר האמנים יפסיקו לשקיע את כל המשאבים שלהם בפלייליסט הגלגלצי והקהל יבחין בסצנות השוקקות סביבו – התחנה תוכל (אולי) לעבור איזשהו תהליך דרמטי שיהפוך אותה מגוף תקשורת פופולרי וארכאי, לגוף תקשורת פופולרי וחדשני – והמתח התמידי בין התחנה הסגורה לצרכניה יתמוסס. כשזה יקרה, אפשר יהיה לכתוב בפרוטוקול: "עשינו את זה".