גלירומא כושלת במבחן האמיתי

לייזה מייטנר ואוטו האן נפגשו בחשאי בקופנהגן של שנות ה-30 כדי לחקור את ביקוע הגרעין. הם לא יכולים היו לצפות ששמונים שנה אחר כך תוצאות התגלית שלהם עדיין יהדהדו בקרב קורבנותיה בהירושימה, נגסקי וצ'רנוביל. ברנרדו בלוחוביץ' ואלכס גורדון, המייסדים של פיצה מטר, נפגשו ברחוב אבן גבירול של סוף שנות ה-90 כדי לייבא את הקונספט של פיצה בריבועים. הם לא יכולים היו לצפות שעשרים שנה אחר כך תוצאות התגלית שלהם עדין יהדהדו בקרב קורבנותיה בתל אביב, יפו וגבעתיים.

נכון, גם ברומא אוכלים פיצה מרובעת. הם קוראים לזה "פיצה אל טאליו", שזה באיטלקית "פיצה פחות טעימה". הבצק שלה תמיד יהיה עבה ודומיננטי יותר ובשל גודלה היא לעד תהיה עייפה יותר מאחותה העגולה. ומה שהתחיל כשיחוק (טוני וספה), הפך במהרה למעייף (טוני וספה כמה שנים אחר כך). כעת לז'אנר הפיצות המרובעות הצטרפה גלירומא הרומאית, כלומר, הרמת-שרונית, בדיוק איפה שעד לא מזמן עמדה "PIZZOT"', עוד פיצה מרובעת, שעברה לרחוב הרצל.

מה שהתחיל כשיחוק הפך במהרה למעייף. גלירומא (צילום: גלי רום-אמסילי)

בחלל גלירומא עומד דלפק בצורת ריש ובו נפרשות סוגי הפיצה, כולן כבר מחולקות לריבועים. הפיצות, כאמור ובהתאם לז'אנר, מעט עייפות ונראה שהן כבר מחכות זמן מה להיכנס לחימום מחדש. למרות שאין תור, עבודת הדלפק מבולבלת. לא ברור, גם לעובדים, מי אמור לקחת הזמנה, מתי ולמה. נשאלנו אילו פיצות אנחנו רוצים (עגולות, האמת), ולאחר שנקבנו בסוגים נאמר לנו שנצטרך להזמין מהקופה. הלכנו לקופה והזמנו שוב. ואז ביקשנו שוב מהדלפקאית. תוך כדי זכינו להתנצלות ולמבט מיואש.

הדלפקאים החליטו להגביר את הווליום ו"לעשות שמח". במסעדת שוק "לעשות שמח" זה בלתי נסבל. בפיצרייה ריקה "לעשות שמח" זה כמו לרקוד בתחתונים בבית

הזמנו ארבעה מרובעים: סלסיצ'ה, תפוח אדמה טבעוני עם פסטו ורוזמרין (בלי גבינה), זוקיני ואנשובי עם מוצרלה, ופטריות שמפניון עם מחית כמהין ומוצרלה. כולן עלו 19 ש"ח והרגישו מעט קטנות מסלייסים משולשים וסטנדרטים, ולכן בתמחור די גבוה. המתנו לחימום קצר. בזמן זה לא ישב במקום איש מלבדנו ומלבד אישה בגיל הישיבה, ובכל זאת הדלפקאים החליטו להגביר את הווליום ו"לעשות שמח". במסעדת שוק "לעשות שמח" זה בלתי נסבל. בפיצרייה ריקה "לעשות שמח" זה כמו לרקוד בתחתונים בבית. כלומר, פתטי. במקרה שלי לפחות. ושלהם. יצאנו החוצה והתחלנו לבלוס.

גם המצע של מוסוליני נסמך על מסורת איטלקית. גלירומא (צילום: גלי רום-אמסילי)

לפי הודעות היח"צ גלירומא הוקמה על ידי זוג, נדל"ניסטית ואיש כוחות הביטחון לשעבר, שהחליטו להגשים חלום וללמוד את רזי הפיצה ברומא. ואכן, לפיצה היה טעם של חלומו של איש כוחות הביטחון. הבצק היה קשיח, פריך וטעים. הוא היה מסיבי מאוד וקראנצ'י. רוצה לומר – הוא היה איכותי, אבל הוא לא היה כיפי.

פיצת הסלסיצ'ה הייתה היחידה שלקחנו עם רוטב. הרוטב לא היה מאוד נוכח, והפיצה הייתה טעימה וסולידית. פיצת הזוקיני והאנשובי הייתה טעימה ואף מעניינת. האנשובי לא תפס כל כך בארץ, וחבל. המליחות החזקה של האנשובי יחד עם הבצק עבדה. בפיצת הפטריות טעם הכמהין בלט, אך בעוד נוכחות הכמהין במסעדות נוהגת להרתיע ולהשתלט, באוכל רחוב מותר לטעם להיות גרוטסקי. לעומת שלושת הקודמות, פיצת תפוחי האדמה הטבעונית לא הייתה ברורה. אולי היא נסמכת על מסורת איטלקית או משהו בסגנון, אבל כך גם המצע של מוסוליני. היה לה טעם ומרקם של פשטידה בפיתה.

הפיצה בגלירומא היא פתרון חביב למי שנמצא באזור. היא גם תהיה פתרון יעיל ברגע שיחליטו מי עומד מאחורי הקופה, מי מכניס את הפיצה לתנור ומתי נכון "לעשות שמח". ובכל זאת, נראה שהשפיזציה של תחום אוכל הרחוב מעט בלבלה את המסעדנים. משימתה הראשונה של פיצת רחוב היא להיות כיפית. אז על אף הבצק המשובח ליבנו יוצא בקריאה לפיציולים: הבו לנו פיצות כיפיות! השאירו את השטויות למבוגרים.

כוכבים: 3

טעים? "איכותי"

טבעוני: לא כדאי

וייב: מסיבת כיתה במקלט בנס ציונה

מחיר: 19 ש"ח למרובע עם תוספת, 16 ש"ח למרובע רגיל. אדם רעב יצטרך שלושה כאלה.

דיזנגוף 145 תל אביב. ראשון-שני 17:00-24:00, שלישי 12:00-24:00, רביעי-שישי 12:00-2:00, שבת 17:00-24:00