תרבות בתרדמת: המקום הכי עצוב על ציר אשדוד-תל אביב

מעולם לא היה קל להיות אמן יוצר בישראל. הרבה לפני הקורונה, המשבר הכלכלי והשבתת המדינה. זו האמת. אלא שהמצב הנוכחי הוביל לכך שמצבנו שהיה קשה גם כך – הפך לקיצוני עוד יותר, ממש בלתי נסבל, בטח למי שנדרש להתנייד על קו תל אביב-דרום.

ב-2008 זכיתי בפרס ראשון בתחרות אמנים צעירים באשדוד. יונה פישר, מבקר האמנות וחתן פרס ישראל, שפט בתחרות ובביקורו אצלי בבית גרם לי להאמין לראשונה שמה שאני מייצר ראוי להיקרא אמנות. חותמת רשמית של פרסונה כמותו חיזקה את הספקות שהיו לי אז כאמן צעיר. מאז המשכתי ליצור – כמה שיותר. יצרתי אמנות פלסטית ללא ידע אקדמי או הבנה מעמיקה של עולם האמנות. מה שהיה שם הוא רק דחף ליצור. למרות שהעמדתי מספר תערוכות, נשארתי בדרום וכך היצירה שלי נותרה ללא השפעה רבה בעולם האמנות, כשאני מרוחק ומבודד מבחירה – אולי מהפחד לחשיפה או מכך שלא חשתי מוכן עדיין.

אלא שלאחר כמה שנים גבר הדחף לחשוף את היצירה שלי לקהל רחב יותר ולהשתמש בה ככלי לשינוי. כדי לעשות זאת הבנתי שאני חייב להציג במרכז התרבותי של המדינה – תל אביב. ב-2019 אזרתי אומץ ופתחתי סטודיו במיקום מרכזי בנווה צדק. לאחר חודשים ספורים של עבודה מאומצת פלוס נסיעות בקו דרום-תל אביב החלטתי שהסטודיו יהפוך לגלריה המציגה את עבודותיי.

"זו לא רק סגירת גלריה". מתוך "דיאלוג" של משה טרקה

המעבר לתל אביב עשה ליצירה שלי טוב, אפילו טוב מאוד; נחשפתי ונוצרו קשרים מעניינים עם אנשים מעולם האמנות. הרגשתי שהמטרה שלי היא להנגיש את היצירה שלי כאמן בן הקהילה האתיופית – יהודי, שחור, בארץ רוויה במורכבויות פוליטיות; שיש לי מה לומר דרכה. דרך היצירה. התחושה היתה שיש לי מה לומר. שהדרך נסללת.

ואז פרצה המגיפה וכמו אצל רבים – הכל נעצר. יצירת הקשרים, המכירות, התעסוקה השוטפת – כלום. התרבות והאמנות והיצירה קיבלו זריקת הרדמה. חזרתי אחורה בזמן. ציר דרום-תל אביב מעולם לא היה כל כך עצוב מבחינתי.

ליצור מכאב ותסכול נחשב אמנם לפורטה אצל אמנים, אבל חייבים להודות: במצב הנוכחי זה כלל לא פשוט. התשישות, האדישות, המוח שמסרב לשתף פעולה; הדחף ליצור נבלם. חוזה השכירות בנווה צדק בדיוק הסתיים והדחף לסגור התגבר. ואז הגל הראשון הסתיים לו, הפעילות התחדשה במידת מה – וחוזה נוסף נחתם למרות הכל. ואז גל שני וסגר ושוב הכל דומם.

בממלכת אי הוודאות קשה ליצור. שוב עולות המחשבות – האם לסגור את הגלריה? האם לוותר ו'לרדת מהבמה? או אולי להמשיך ולהיאבק, גם כשאין באמת יכולת? לצערי, אם המצב יימשך, היכולת להחזיק גלריה ללא הכנסה פשוט בלתי אפשרית. וזו תהיה סגירת מקום שרצה להביא משהו אחר, אמנות ושיח שקיימים במקומות מסוימים, בשוליים, אך עדיין לא זכו להכרה שאני נאבק עליה בעולם האמנות הישראלי. זו לא תהיה רק סגירה של גלריה.

תערוכתו של משה טרקה, "זכרונות ארוגים", תפתח מחר (22.10) בבית האמנים, אלחריזי 9
גלריה TARKA ממוקמת ברחוב שבזי 58, תל אביב