מהמקום השלישי באירוויזיון, אירופה נראית אפילו יותר טוב
אם חצאי הגמר התמסרו למוזרות והכאוטיות של התחרות, הגמר בהפקה בריטית היה מוכוון מטרה ואפילו קצת יבש. אבל מה זה משנה כשזה נגמר עם תוצאה מצוינת לישראל ועוד הרבה שירים מצוינים, או גרועים באופן מצוין?
בואו נתחיל במה שכולנו כבר יודעים – נועה קירל לא זכתה באירוויזיון אתמול. היא הגיעה למקום השלישי המכובד והמרשים, בטח בשנה בה במקום הראשון והשני התנהל קרב ענקים סקנדינבי. הדרך לשם עברה בהופעת גמר מרהיבה, מדויקת ומרימה בהרבה מזו שראינו בחצי הגמר, לצד לא מעט הענקות דוז פואה ממדינות אירופה. הנציגים המנומנמים שמחו לתבל את ההענקה בשירת "פנומן-פנומן-פנומנל" או בסימוני קרן על המצח מכל הסוגים, לשמחת הצופים מישראל. הניקוד הסופי של קירל, 362 נקודות, התחלק כמעט חצי וחצי בין דירוג השופטים מהמדינות השונות והדירוג מהקהל, שאם היינו מסתפקים בו בלבד היה מחליף בין המקום השני לראשון ועל הדרך מוריד את ישראל למקום החמישי.
יש קסם מסוים בהענקת הניקוד של האירוויזיון. מדובר בטקס מיושן למדי, מונוטוני ומטופש, אבל כזה שתמיד יש בו הפתעות ובכל שנה משאיר את הצופים על קצות האצבעות. הכיף הכי גדול כשהשופטים והמצביעים בבית מוצאים את עצמם באי הסכמה קיצוני. אם ציוני צוותי השיפוט מוענקים בהדרגה ובדילוג ממדינה למדינה, את ההצבעות של הקהל כל מתמודד.ת מקבלים במכה אחת, מתחתית הטבלה כלפי מעלה.
כך, למשל, אלסנדרה הנורווגית קפצה בקלילות מציון עלוב למדי של 52 נקודות ישר לראשית העשירייה המובילה, כשהקהל נתן לה במכה 216 נקודות – שלישי ב"הצבעה הפופולרית" ומספיק כדי להשתדרג למקום החמישי בשכלול הסופי. באופן דומה, חביב הקהל קארייה מפינלנד (נו, החמוד עם השרוולים הירוקים) זינק במכה אחת ישר לראש הטבלה עם סכום מטורף של 376 נקודות מהקהל בבית – לשם ההשוואה, 60 נקודות יותר מאלה שהקפיצו את נטע ברזילי שוב למקום הראשון באירוויזיון 2018.
ועדיין, זה לא הספיק לא לנועה ולא לקארייה כדי למנוע מלוריין את הכתר ואת שבירת השיאים ההיסטורית. שוודיה היא כעת המדינה שזכתה בתחרות הכי הרבה פעמים בתיקו עם אירלנד, ולורין היא הזמרת הראשונה לזכות בתחרות פעמיים (לפני עשה זאת ג'וני לוגאן האירי). אם ראיתם כמה אירוויזיונים בשנים האחרונות זה לא אמור להפתיע אתכם – שוודיה היא מדינה חזקה בתחרות בכל שנה שמשקיעה לא מעט תקציב ומחשבה באיכות הבמה ובימוי ההופעה עצמה כדי למקסם את כוחם של כל נציג ונציגה שהיא שולחת.
הפעם היא עשתה את זה בעזרת במה ייחודית שקצת הזכירה טוסטר ענק – שתי קופסאות אור גדולות שנעו מעלה ומטה כדי להעצים את הרגש, לדחוס ולשחרר. תוסיפו לזה ביצוע קולי מרשים, תנועות ריקוד משונות שלורין מזוהה איתם עוד מההשתפות הקודמת שלה וסט של ציפורניים ארוכות וקיבלתם הופעה שגם אם לא אהבתם אותה חייבים להודות שהיא אייקונית באופן מיידי. בכלל, הטרנד הגדול של השנה היא ריקודים בקופסאות – לצד הסנדוויץ' של לורין היה לנו את הארגז שפינלנד גנבו מ"הבית של יעל" ואת קופסת האור שבתוכה התחילה נועה קירל את הנאמבר שלה. תחשבו לבד איזה משחק מילים להכניס פה ("חשיבה מחוץ לקופסה"? "עושה ארגזים"?), היה לנו ערב ארוך.
אם חצאי הגמר התמסרו למוזרות והכאוטיות של התחרות, הגמר בהפקה בריטית היה מוכוון מטרה ואפילו קצת יבש. אכזבת הערב היא כנראה העובדה שגרהאם נורטון, פרשן האירוויזיון המיתולוגי והעוקצני של הממלכה המאוחדת, בקושי ניפק בדיחה וחצי לרפואה והיה אפשר לשכוח בקלות שהוא שם, בטח כשלצידו האנה וודינגהאם שמחליפה הבעת פנים אחת לשתי שניות בממוצע. אם בחצי הגמר הראשון עוד חשבנו שמדובר בהתרגשות רגעית, אחרי שני חצאים ואירוע הגמר הארוך הסתבר לנו שמדובר בבעיה חוזרת מהסוג שילדים ביסודי מקבלים עליה מרשם לריטלין. עכשיו אנחנו רוצים לדעת איך לעזאזל היא נשארת באותה ארשת פנים מספיק זמן בשביל לצלם סצנה שלמה ב"טד לאסו".
בכל הנוגע לבידור-חוץ-תחרותי בריטניה הוכיחה שגם תחרות הזמר הגדולה בעולם זה לא מספיק בשביל לקבל אישור להשמיע שירים של הביטלס. אכזבה ראשונה הגיעה כשלבמה עלה סם ריידר, שהגיע למקום השני בתחרות בשנה שעברה, כלצידו מתופף להקת קווין רוג'ר טיילור. תמיד נחמד לראות אגדות רוק, אבל לא מעט מעריצים תמימים קיוו שהכותרת שהבטיחה "הופעה סודית של כוכב מוכר" מתייחסת לפול מקרטני, או לפחות לרינגו. האכזבה הגדולה יותר התרחשה כשמשתתפים מתחרויות קודמות גויסו לבצע להיטים מ"ספר השירים הליברפולי", והדבר הכי קרוב לביטלס במקבץ היה ביצוע חביב של מחמוד (נו, "סולדי") ל-Imagine של ג'ון לנון.
עוד להיטים שנוגנו במחרוזת היו Spin Me Right Round של להקת Dead Or Alive בביצוע נטע ברזילי בגרסת הברזילוזאור (ראו תמונה מצורפת), Whole Again של אטומיק קיטן בגרסה מתוקה של חביב הקהל האיסלנדי Daði Freyr, אירוח של הזמרת המקומית סוניה שהשתתפה באירוויזיון 1992 וגרסאות מחודשות למל סי ולהמנון של קבוצת הכדורגל ליברפול, You'll Never Walk Alone, שבכלל נכתב במקור למחזמר קרוסל. יופי, סבבה, כל הכבוד לכולם על הכוונות הטובות, וגם אין לנו ספק שהאשמה היא לא במארגנים אלא בטופס אישור שימוש שנותר ללא חתימה במשרד כלשהו. ועדיין – איזה מין אבסורד זה לחגוג את המורשת המוזיקלית של ליברפול כמעט בלי התייחסות ללהקה שבגללה מישהו בכלל מחבר בין המילים "ליברפול", "מוזיקה" ו"מורשת"?