מתי שוב נצטופף? שיר געגוע לאנשי ההופעות ולשנדליר של הבארבי

הופעות בזום, בחיק הטבע תוך שמירת מרחק או בתוך בועות ענק אינן תחליף לתחושת האחדות והשחרור הזו שחווים בחלל קטן וקלסטרופובי

בחוץ אפור, בפנים קרנבל. הבארבי בקורונה (צילום: איליה מלניקוב)
בחוץ אפור, בפנים קרנבל. הבארבי בקורונה (צילום: איליה מלניקוב)

אלה ימים של השהייה. כולנו נמצאים במצב של בין לבין. תל אביב הפכה מייאשת ומתסכלת בעקבות האיסור על התקהלויות. המגיפה שינתה אורחות חיים וגרמה להוקיר מחדש את מה שהיה עד לא מזמן מובן מאליו: הופעות. מיום ליום מזדמנת ערגה לשנדליר של הבארבי, לעמוד השמאלי של הלבונטין, לברבורים של הכולי עלמא, לחומוס של האוגנדה ולחתולים של הצימר. סמלים מוכרים ואהובים לכל מי שמגיע לראות מוזיקה לייב, ועכשיו הם נותרו זיכרון רחוק, ישן ומריר-מתוק.

ממש לא מזמן גלשה הילה רוח על הקהל ורצתה הביתה כי אין לה מטען, היום כולנו רוצים לצאת מהבית כי כמה כבר אפשר להטעין. או למשל כשלידיה לאנץ' קיללה את ביבי וטראמפ עם אצבעות משולשות, או כשקרן אן ושלומי שבן החליפו חיוכים מבוישים על הבמה. הכל נמצא שם בתיקיות במחשב, תמונה אחר תמונה, רגעים קצרים של התפעלות והתרפקות מזמנים טובים, כלומר – לפני שניה וחצי.

לידיה לאנץ'. קרדיט: מיכאל גינזבורג
לידיה לאנץ'. קרדיט: מיכאל גינזבורג

בשלהי יוני חשבנו שהופ, הנה, חוזרים. כולי עלמא אירח הופעה של לונא אבו נאסר הנפלאה, התור התארך, עטה מסכות והאבסורד הלך והסתרבל כשבדיקות חום באפליקציה בכניסה פגעו קשות במומנטום של חדוות היציאה המחודשת החוצה. למי יש כוח לכל הטררם הזה. והנה אנחנו כאן, לאחר חמישה חודשים, ואין צפי מתי עולם התרבות וההופעות ישוב.

געגוע של הלייף: תנו לשמש לעלות מחדש על החיים שלנו

בעולם הישן, ההופעות היו משהו לצפות לו. ימים סטנדרטיים של בשורות ומצבי רוח וכריעה תחת נטל השגרה הסתיימו להם מול חבורת מוזיקאים ששינו את הכל לטובה. יכולת להישען עם כוס בירה מפלסטיק, להתמסר ולקחת נשימות ושאיפות ארוכות; הודיה שקטה מבפנים על הזכות הזו להיות עם אנשים כמוך שאוהבים לסבול קצת מצפיפות וקלסטרופוביה בשביל רגעים קטנים של אמנות.

התחליפים לא באמת השתוו מלבד העיקרון הראוי של מראית עין ואוזן, וגם כמובן תמיכה כלכלית. הופעות זום או בחיק הטבע עם כללי שמירת מרחק, או הקונספט מרחיק הלכת של הפליימינג ליפס, שהופיעו בתוך פאקינג בועת ענק עשויה השד יודע ממה, אולי בכלל משמחת החיים של הסולן וויין קוין. הטרנדים האלה העלו חיוך אבל בואו, החיוך נמוג מהר מהרגיל. אנחה.

היכן הרגעים המרגשים האלה לקראת הופעה כשאתה לא באמת יודע את מי תפגוש בקהל? מה קורה עם חברי ההופעות שרואים בדרך המובילה לבארבי? היי קטן ממישהו או מישהי שלא ראיתם הרבה זמן יכולים באחת להפיג בדידות ולהאיר את הלב. גם לחיצת יד לעמיר לב לפני עלייתו על הבמה לא יכולה להזיק. רק מלכתוב על החסך בהופעות סומרות שערותי, ועדיין ישנו זיק של נאיביות שמא ביוני הקרוב כבר נהיה מחוסנים ונעמוד יפה בתור מחוץ לבלומפילד. מחכים לניק קייב. הו, ניק קייב.

זוכרים כשקייב היה פה? (צילום: יפעת כהן)