ג'פרי לי פירס היה הדבר האמיתי. ההיפסטרים מברוקלין הם סתם חיקוי

לפני שלושה שבועות היה אמור להיות יום הולדתו ה־60 של ג'פרי לי פירס, סולן להקת הגאן קלאב הקליפורנית שפעלה לסירוגין בין 1979 ל־1994. כמו הקלישאה שנשלפת שוב ושוב בסרטי דוקו על הוולווט אנדרגראונד, אפשר לומר שהגאן קלאב לא הייתה להקה מאוד פופולרית בשעתה, אבל כמעט כל מי שהעריץ אותה הקים לימים להקה משלו. ניתן למצוא עדות לכך ברשימת המוזיקאים המכובדת שהתגייסה לפרויקט מחווה לפירס שיצא בשנת 2012, בהם ניק קייב, דבי הארי, מיק הארווי, מארק לאנגן ועוד.

>> ה"רולינג סטון" בחר את 100 השירים הטובים של המאה ה-21

נהוג אמנם לפרסם טקסטים מהסוג הזה בצמוד יותר לתאריך בעל משמעות הקשור אליהם, אבל במקרה הזה אפשר להתייחס לחוסר הדיוק כאל הומאז'; פירס עצמו – אדם שהאלטר־אגו שיצר לעצמו נראה כמו שילוב של ענק הבלוז האולינג וולף ומטיף דרומי סוטה – התייחס לסולמות מוזיקליים קונבנציונליים כאל המלצה. מה שבהאזנה ראשונה יכול להישמע כמו זיוף הוא בעצם פלירטוט של פירס עם סולמות ערביים ואוריינטליים, עניין שהבדיל אותו מעמיתיו שפעלו במסגרת סצינת הפאנק של אל־איי.

מלבד הפזילה הווקאלית של פירס לכיוון מזרח, הגאן קלאב שילבו בין ז'אנרים מוזיקליים כמו פאנק, קאנטרי, בלוז ורוקבילי באופן חלוצי. אפשר להבין למה מבקרי מוזיקה מתחכמים התעקשו בשעתו להדביק לסוגה החדשה שהם יצרו שמות כמו Earthpunk או Cowpunk. כך למשל, האלבום הראשון שלהם, Sex Beat, כולל יהלומים לא מלוטשים כמו השיר Ghost on the Highway, רכבת פאנק עם דופק מהיר וגיטרת סלייד דרומית על קראק. גם שיר הנושא Sex Beat, שכולל ריף מאופק ומחוספס שמרשה לעצמו להתפוצץ רק בפזמון, לא ממש נשמע כמו שום דבר אחר שהיה מוכר עד אז – בטח ובטח שלא להקות השבלונה של שלוש האקורדים שגדשו את הסצינה.

צליל הפאנק הדרומי והייחודי של הלהקה הלך והתפתח עם השנים, כמו גם יכולת כתיבת השירים והלחנים של פירס. במקביל, הבחירות הפרסונליות שהוא עשה ניתבו את הגאן קלאב לכיוונים מפתיעים. את אלבום הסטודיו הרביעי של הלהקה, Mother Juno, שנחשב על ידי רבים ממעריציה לפסגת היצירה שלה, הפיק רובין גאת'רי הבריטי הידוע בעיקר כאיש שיצר את הצליל העשיר והחלומי של ה־Cocteau Twins. בכרוניקה מפורטת שהעניק גיטריסט הגאן קלאב האגדי, קיד קונגו פאוורס, לאתר New York Night Train, הוא הסביר שהצליל שאליו שאף פירס להגיע באלבום היה זה של האוקיינוס הפאסיפי, שלצדו גדל, כמו גם זה שבקע ממוסכים שבהם התאמנו להקות מקומיות באל־איי בילדותו מהלך שנות השישים. ההחלטה להעביר את הצלילים הכל כך אמריקאיים האלה דרך המסננת החלומית של גאת'רי יצרה תוצאה עוצרת נשימה.

אולם, ממש כמו המוזיקה המורכבת שהוא יצר, פירס לא היה מנהיג להקה סטנדרטי או אפילו אהוב. בראיונות עם חברים ומוזיקאים שעבדו איתו לאורך השנים ניכר תסכול מחוסר הרצון שלו להתחשב באחרים אפילו באופן המינימלי ביותר, החל בכניסות פתאומיות לשירים על הבמה ועד לחוסר רצון מופגן להתחלק איתם ברווחים. במקביל, השימוש המאמיר שלו בהרואין והשתייה הבלתי פוסקת הפכו את האישיות המאתגרת ממילא שלו לבלתי נסבלת. "מעולם לא ראיתי אדם מתעקש להפוך בעקביות ובאופן מודע למכור, לג'אנקי", אמר על פירס המתופף די פופ בסרט דוקומנטרי על חייו משנת 2013, "בסוף הוא הצליח". אגב, די פופ נכנס לתמונה לאחר שהמתופף הוותיק של הלהקה, טרי גרהאם, נטש אותה באמצע הלילה בעיצומו של מסע הופעות עולמי. גרהאם מתאר את האשמה שהוא חש בעקבות הצעד באוטוביוגרפיה שהוציא לאור השנה, אך כמו רבים אחרים לאורך הדרך, הוא פשוט לא הצליח להחזיק מעמד.

פירס מת בשנת 1996 בגיל 37 משחמת וסיבוכים של צהבת. קונגו פאוורס ומארק לאנגן תיארו בראיונות את הודעות המשיבון ושיחות הטלפון המוטרפות שניהלו עם פירס בימים שלפני מותו, תוצאה של הדמנציה שבה לקה לאחר שזיהום בכבד שלו התפשט למערכות הגוף. "הוא נשמע כאילו הוא לגמרי יצא מדעתו, אבל לא כאילו הוא שיכור", צוטט לאנגן באתר onewhiskey. "בבית החולים סירבו לקבל אותו ואמרו שאין שום דבר שהם יכולים לעשות בשבילו, שהוא הולך למות".

בשנים שקדמו למותו פירס הספיק להקליט שבעה אלבומי סטודיו עם הגאן קלאב ושני אלבומי סולו. יותר מ־20 שנה אחרי, אין אף להקה בעולם שנשמעת כמו הגאן קלאב, ואם יש זה רק בגלל שהיא מחקה את הסגנון הייחודי שלה. אפשר גם להרחיק לכת ולומר שאי אפשר ליצור באמת מוזיקת גיטרות חדשנית בעידן פוסט־פוסט מודרני, אלא רק סמלילים ושיעתוקים. כך או כך, תמיד עדיף להקשיב לדבר האמיתי: סביר להניח שמי שעשה את זה ראשון תמיד יישמע יותר טוב מילד פריבילג עם מקבוק בברוקלין, שני עשורים אחרי.