גשר צר מאוד

מה יש במחזה רוסי סאטירי משנות ה-20 של המאה הקודמת, שגורם לבמאי תיאטרון ישראליים לחזור אליו פעם אחרי פעם בארבעים השנים האחרונות? האם מדובר בהיקסמות פטישיסטית מההווי הסובייטי הססגוני? או שאולי סיפורו של מובטל, שהטרגדיה האישית שלו מגויסת באופן ברוטאלי לטובת הכלל מזכירה ליוצרי התיאטרון המקומיים את המציאות הישראלית?

מה שבטוח, "המתאבד" של ניקולאי ארדמן, שנאסר להצגה בברית המועצות עד לקריסתה בגלל הביקורת הסמויה שבו על המשטר, הועלה בישראל כבר לא פחות משש פעמים, שלוש מתוכן בארבע השנים האחרונות. ההפקה האחרונה שייכת לתיאטרון גשר, מקום שבו אמורים לכאורה להבין את רוח המחזה יותר טוב מאשר במקומות אחרים. הבמאי הבולגרי המוערך אלכסנדר מורפוב, שמגיע לעבוד כאן בפעם השלישית, הדביק להפקה שלו את השם "פיניטה לה קומדיה" והשתמש בחומרים כדי לרקוח פארסה נמוכה למדי, שמייצרת בעיקר שפע של חדווה עממית מלאכותית, ללא מימד אנושי או פילוסופי מובהק.

אלון פרידמן מגלם את סמיון הלא יוצלח, שחי בדירה קטנה עם אישתו האוהבת מריה (נטע שפיגלמן) וחמותו המעצבנת סרפימה (נטשה מנור). כאשר ייאושו מהחיים האלה מביא אותו לכאורה להחלטה לשים קץ לחייו, שועטים עליו גורמים חברתיים שונים – אינטלקטואלים, פועלים, אמנים וכו', המבקשים לגייס את התאבדותו של סמיון לשרות האג'נדה שלהם.

גם בתקופת המשבר הנוכחית בגשר, הפקותיו מתאפיינות ברמה טכנית גבוהה, צוות שחקנים מוכשר והשקעה ניכרת בעיצוב הבמה והתלבושות. זהו תיאטרון ששואף להיות גדול מהחיים ולפחות מבחינה חיצונית הוא יודע לעשות זאת. הבעיה היא שלמרות הנתונים המבטיחים, הרמה האמנותית של ההפקות ממשיכה להידרדר. יתכן מאוד שמדובר בכניעה של התיאטרון, שהיה פעם האיכותי והנערץ ביותר בישראל, להכרח לדבר למכנה המשותף הנמוך על מנת למכור כרטיסים ולעמוד בקריטריונים של משרד התרבות.

"פיניטה לה קומדיה", כמו "אנטי" ו"יונה ונער" לפניה, היא עוד מפגן צבעוני ומשוכלל של ריקנות רגשית ורעיונית. השחקנים עושים פרצופים, מדלגים ממקום למקום, מספרים בדיחות נמוכות, מתפלשים בפטיש של ההווי הסובייטי, אך קשה למצוא מאחורי הדברים עדות למחשבה אמנותית אמיתית, שמתעלה מעל לחומר הנוצץ ומאפשרת לצופים לגעת בנשגב.