באנו עם גלאי בולשיט. לא עזר. רואים שזה מקום של אייל שני

"אני מכיר את התפריט יותר טוב ממך, כי ילדתי אותו ואני מאוהב בכל פרט שבו כמו שמאוהבים בכל תנועה של הילד שלך, אבל אם הייתי עכשיו במקומך, הייתי אוכל סנדוויץ' אחד, שקית אחת ושלוש צלחות תמה 331 ורק בבית הייתי מגלה שלא אכלתי מנה עיקרית ושדבר לא חסר לי. דבורה לפני הכל היא אוכל גדול בצלחת קטנה" (אייל שני)

לפעמים יש רגעים שנגמרים לי הכוחות. באמת. מה אדם אמור לעשות כשהוא מגיע למסעדה ומקבל את אוסף הקלישאות הזה בפתיחת התפריט? כאילו, אתם רציניים? עזבו שנייה שזאת 2022 וכבר לא מקובל חברתית להשוות דברים ללידה, בעיקר אם אתה באופן אישי לא ילדת. זה טקסט כל כך הזוי ולא קוהרנטי, שאתה מפחד להקריא אותו בקול רם, מחשש שזו לא הצהרת כוונות של מסעדה אלא מילות קוד להפעלת מתקפה משולבת על מטרות עוינות במדינה עלומה ואתה עלול להצית (עוד) מלחמת עולם.

מנה נדירה ביופיה. פסיפס עגבניות של דבורה (צילום: ברק חן)

אבל אז אתה נזכר שזאת מסעדה של אייל שני – כלומר אולי, כי בתפריט כתוב שהיא powered by eyal shani כך שלא ברור אם מדובר בשף או בסוג חדש של בטריה – ושכמו בכל מופע שלו, בין אם זה בטלוויזיה, כשף או כמצבר, צריך לשים את החליפה של מנקה הרחובות ולטאטא את כל הקלישאות וההסברים המוזרים, וצעצועי הפלסטיק והמילים הריקות, ולהתמקד באוכל, אחרת תגמור עם מיגרנה (כי זה מה שקורה למי שמגלגל עיניים רבע שעה ברציפות. ואל תשאלו איך גיליתי. אבל תביאו שני אדוויל).

>> המסעדות הכי טובות בתל אביב: הרשימה המלאה והמעודכנת
>> טעמנו את החלה שניצל של אייל שני ו"המלוכלך" והיו לנו מחשבות

מה שכן, כל הלרלור הזה כל כך מדבק שיש מצב שאת הטור הזה, שמלרלר את עצמו לאורכים לא סבירים, צריכים לחלק לשניים ולעשות הפסקת פרסומות באמצע. אז איפה היינו? באוכל. ויש אוכל לדבר עליו. כי דבורה, למרות מגבלות הכשרות שמונעות משני, בין השאר, להציג את הכרובית כובשת העולמות שלו, ולמרות שפה ושם התמחור של חלק מהמנות אגרסיבי כמו נהג ישראלי בפקק ולמרות נפילות מפוארות, בעיקר באזורי העיקריות, היא מסעדה הרבה יותר מוצלחת מהקשקשת שנבנתה סביבה ואין שום דבר שמסביר את זה יותר טוב מ"הזעתר בורקס סטייק", מנה מעולה שמחוברת באופן רופף למדי למציאות, או לפחות לתפריט.

תשמע, אתה לא בורקס ולא סטייק. בורקס זעתר סטייק של דבורה (צילום: ברק חן)

בואו נפרק את זה שניה. זעתר? יש. לא כמו שאתם מדמיינים, אלא בעלים שלמים, אבל זה לגמרי מדויק. בורקס? נניח. כאן כבר צריך מאוד למתוח את ההגדרה בשביל לזרום עם האירוע. סטייק? אין לי מושג. באמת. לא קשור בשום צורה לדבר הזה. סתם מילה שנשמעה מעניינת למישהו (מעניין למי ואם יש לו כבלים). ואז אתה מוצא את עצמך מבזבז אנרגיה בלנסות ולהבין מה לעזאזל התכוון המשורר, במקום להתמסר להנאה מהרגע, ותקשיבו, אחרי שדיברנו על מה זה לא, בואו נגיד מה זה כן – ביס אדיר.

בפועל זה מרגיש כאילו בורקס תורכי, פטאייר ערבי, סיגר מרוקאי ומלאווח תימני החליטו על תחפושת משותפת לפורים, והתוצאה היא מגהזורד של טעם ופריכות מעלפת. מין בצק דק ופריך מאוד, שמקופל למעטפה, כשבתוכו פזורים עלי זעתר. וזה פריך כבר אמרתי? וזה נעים וזה טעים ואתה רק רוצה עוד. תוסיפו לזה רסק עגבניות (סליחה, "קצף עגבניות", בכל זאת תחנת הכוח המגזימה שלנו) וביצה קשה וסחוג (כן, כתוב "זחוג", מה חשבתם?) ותקבלו מנה נהדרת שיש אין ספור דברים טובים להגיד עליה. אף אחד מהם לא מזכיר סטייק.

מהרגע שנכנסים ברור של מי המקום הזה. דבורה (צילום: אריאל עפרון)

רגע, שוב נסחפתי. זאת הבעיה עם כל הרעש הלבן הזה מסביב. אתה שוכח על מה רצית לדבר. למשל על המסעדה עצמה, שהיא כל כך יפה ומהממת, ועם תאורה מדוייקת שעושה נעים בלי לסנוור, ובלי לעשות צל על התמונות לאינסטוש. מהרגע שאתה נכנס בדלת ומתיישב ברור לך לאיפה באת ומי הקוסם – או הגנרטור – שעומד מאחורי המסך (כי במטבח הפתוח הוא לא נמצא, כמובן). המטבח, והמוזיקה, והירקות על הדלפק, והשולחנות עם הנייר החום ושתי עגבניות שלא קשורות לכלום. הכל נראה בדיוק כמו שהיית מדמיין שתראה מסעדה של אייל שני לפני שהיית במסעדה של אייל שני (מצב שהופך להיות נדיר מרגע לרגע לרגל כמות המסעדות שהאיש פותח – או מחשמל – בשנה).

והשירות. יש הרבה ביקורת על דור ה-Z ועל החוסר הנכונות שלהם לעבוד קשה, ודיבור מאוד מסיבי על דור שמסרב לעבוד במלצרות. זה הכל תלונות של זקנים (כלומר דינוזאורים, אבל עוד נגיע לאירוע פארק היורה בהמשך). מלצרים שלא מוכנים לאכול את הבולשיט של המקום שהם עובדים בו הם בדיוק מה שמסעדות ותחנות הכוח של אייל שני צריכות. המלצרית שלנו הייתה לא פחות ממושלמת. היא שלטה בכל הפרטים, הצליחה להסביר את ההזיה המכונה "תפריט" ואת החלקים השונים שלו – שמסודרים, פחות או יותר, על פי גודל המנות – והייתה נחמדה ברוב המקרים אבל ידעה להעמיד אותנו ואת הבוסים שלה במקומנו כשהיה צריך. למשל, כשנפלנו באחת ההגדרות והבענו התעניינות ב"ברוסקטת סוכריות אבוקדו" היא גלגלה עיניים בכזאת חינניות וסיננה "אלק יהלומים, כולה אבוקדו על טוסט, דלגו". או כשהיא הודיעה לנו שדי, מספיק, ואין סיבה סתם לבחור עוד דברים כי "הזמנתם המון אוכל".

כן, גם אתה לא סטייק. קווץ' פוטייטו סטייק של דבורה (צילום: ברק חן)

וזה נכון. ורובו, כמו הבורקס סטייק (וואלק, לא נרגע מזה) היה לגמרי בצד החיובי והמוצלח. למשל עוגת הכרוב, שכבר אכלנו לא פעם אצל שני. וזאת עדיין מנה שהיא קסם. כי כרוב, בואו לא נשקר לעצמנו, נוטה לעיתים להיות כרובי הרבה יותר מדי. והנה כאן, למרות שהכרוב לגמרי שומר על עצמו, הדפדוף שלו, ופרוסות הגזר שפזורות בין השכבות הופכים אותו למנה אדירה שנמסה בפה ומשאירה מאחוריה שובל של טעמים שצועק "תביאו עוד". או הסשימי כרישה. רגע, אזעקת גניבת דעת. זה לא סשימי. זה כרישה צלוייה שמגיעה בעמודים, כמו דגם פלסטיק של חזית פנתאון אבל מירקות. וזה מאוד טעים במגבלות הז'אנר (כלומר של כרישה צלויה, שגם ככה לדעתי שברתי כאן שיא גינס במספר המילים שנכתבו על כרישה מחוץ לערך בויקיפידה).

והיה את הפסיפס עגבניות, שבו ברור שנפלנו למלכודת אבל זה היה שווה כל שניה. קודם כל כי זו מנה מהממת ביופיה, מסוג המנות שמגיעות לשולחן ואי אפשר להסתיר את הוואו. דמיינו צלחת עם אין ספור עגבניות בשלל צבעים, פרוסות כולן לעובי מיקרון, ומסודרות על צלחת בסוג של גרדיינט עיצובי מרהיב ואפילו יותר מזה – טעים. כן, בשלב הזה הפטיש של שני לעגבניות ולחלקים הפנימיים שלהן מזמן קפץ את הכריש, ורוב הסיכויים שעדיף לתקוע עגבניה באוזן כדי להימנע מעוד קשקוש שלו על "השחלות המסתחררות", אבל זה לגמרי לא רלוונטי, כי הוא יודע מה לעשות איתן באופן שמוציא אותך מופתע בכל פעם כאילו זאת הפעם הראשונה.

לפחות אתה לא חושב שאתה סטייק. סלט ירוק בשקית של דבורה (צילום: ברק חן)

אותו נוהל היה גם עם שקית הסלט הירוק. זה בסך הכל סלט ירוק שבאמת מוגש בשקית נייר. מצד אחד זה מטופש, אבל כל כך הרבה פחות מטופש מסשימי אינטיאס שאומנם לא הזמנו, אבל ראינו שמוגש בתוך צעצועי ים של ילדים (כי ים…? בחיי זה מביך כמו שזה נשמע). וזה בעיקר פשוט סלט אדיר. מנה כל כך פשוטה של זר חסות, עם עוד ירקות ורוטב נהדר שפשוט לא בא לך להפסיק לאכול ולשאול את עצמך, איך יכול להיות שמישהו יכול לעשות דברים גדולים כל כך מדברים פשוטים כל כך. הייתה גם פוקצ'ה "כמו בסלון" כפי שהיה כתוב בתפריט אבל, אם אפשר לנחש כי לא בדקנו, בחצי המחיר. ועדיין ה-פוקצ'ה, המעולה, ההכי פריכה והכי רכה ביחד, שמלווה את הקריירה של שני מההתחלה (כלומר מ"אוקיאנוס" שהוא לא אוהב להזכיר, אבל אנחנו לא יכולים לשכוח).

המנה הבאה: "קווץ' פוטטו סטייק". שוב סטייק בתפריט. שוב לא באמת קשור לסטייק או לבשר. פה יש לפחות תירוץ כי מבחינת המראה, אם עוצמים עין אחת, מתעלמים מהצבע, וממש מתרכזים חזק זה קצת נראה כמו סטייק. לבקן, אבל סטייק. מה שכן יש פה זה תפוח אדמה אפוי שנמעך לסוג של שטיחות, ואז קיבל צריבה והשחמה, והצליח לפצל את השולחן באופן כמעט חסר תקדים.

הצד הצעיר עף על המנה, באופן שרק אנשים צעירים יכולים להתלהב. הם הצטלמו איתה, העלו לטיקטוק, עשו סטורי, דיברו במונחים היסטורים ולא הפסיקו לדבר על הפער בין הרכות של האמצע לקריספיות של החלק החיצוני והטעמים שהתחבאו שם. הצד הבוגר היה פחות נלהב, ומספר גורמים בו, בלי להגיד שמות, אהובתי, טענו שתפוח האדמה המעוך שלהם יותר רך, יותר פריך ושהם גם נראים יותר טוב עם שמלה (אין לי מושג איך זה קשור, אבל היא הייתה בשוונג ולא ניראה לי כמו רעיון טוב לעצור אותה או לשאול שאלות). האמת? היא כנראה נמצאת אי שם באמצע. זה היה חביב, בטח יותר מרוב תפוחי האדמה שקיבלנו בשנה האחרונה במסעדות, כנראה שלא הרבה יותר. אבל היא באמת נראית יותר טוב בשמלה (וזה נכתב לא רק בגלל שהיא עומדת מאחורי עכשיו).

לא סטייק, לא דינוזאור ולא מוצלח. "דינוזאור": של דבורה (צילום: ברק חן)

כשעברנו לשלב הבשרים, התחילו פתאום החריקות. זה התחיל בקבב. סליחה, ב"פלוט". שיפוד קבב עם עגבניות צלויות וירקות על פיתה שטוחה. נשמע טוב? בהחלט. נראה טוב? אפילו יותר. אבל הטעם. אוי הטעם. הקבב היה כל כך מלוח שנדמה כאילו טבלו אותו בדמעות של מלאכים. חייבים להודות: אחרי לא מעט מאמצים הצלחנו לייצר ביס עם הרבה פיתה ועגבניות ועם חתיכה די קטנה של בשר, שהיה מאוזן מספיק שנגיד "סבבה", אבל זה הכי רחוק שהמנה הזו הצליחה להגיע.

ואז "הדינוזאור. צלוי לילה שלם בינו לבין עצמו". בחיי, ככה זה מופיע בתפריט. ואפילו אנשים כמונו, שבאו מוכנים ועם גלאי בולשיט ביד, נפלנו בטריק הזה. בכל זאת כמה פעמים בחיים יוצא לבן אדם לאכול דינוזאור? או לפחות מנה שנקראת דינוזאור? גם אם המלצרית אומרת לו שזו רק צלע פרה. גם אם היא מזהירה שזו מנה שומנית. גם היא קצת גילגלה עיניים ושאלה שוב אם אנחנו בטוחים. כי היינו. ודי חבל.

צלע הפרה הייתה אחד הכשלונות היותר מפוארים שנתקלנו בהם לאחרונה. בעיקר כי מבחינת הפרזנטציה זה עבד לגמרי. צלע שלמה, עם העצם קשורה, שדורשת ממך לבצע בעצמך סוג של טקס שליפה. הכל כל כך מושחם וקריספי ומעורר תאבון, עד הרגע שאתה מתחיל לחתוך את הבשר ומגלה שהכל היה על ריק. לא ברור לי מה קרה למנה הזו. כן ברור מה הייתה התוצאה. כל חתיכה הייתה למעשה גוש שומן לא מטופל, חסר טעם ולפחות לטעמנו בלתי אכיל, שסביבה רצועת בשר כה יבשה שכאילו בילתה שבועיים מילואים בצאלים באוגוסט. הדבר היחיד שנשאר לך לעשות הוא לנסות להציל את הבשר ברוטב שהוגש איתו כדי שלא להיחנק, ואתה נופל על החרדל הכי לא קשור ולא מתאים לאירוע שרק מייבש לך את הפה יותר. האם סיימנו את המנה? לא. האם מישהו התעניין למה? גם לא.

כך זה נראה מבפנים (והיה בלתי אכיל) "דינוזאור" של דבורה (צילום: ברק חן)

הקינוחים היו שיפור אבל רק חלקי. בעיקר בגלל המלבי שהיה– לא ברור מה זה היה. מלבי זה לא. וגם טעים לא. אז בואו נמשיך הלאה. מוס השוקולד היה עשיר כמו אוליגרך רוסי, כלומר באופן מוגזם שלא מאפשר לך לעכל מה שקורה פה. לא קורה הרבה פעמים שאנחנו משאירים קינוחים לא גמורים, פה פשוט לא יכולנו יותר. מהצד השני היו עוגת שוקולד מופלאה, ואפילו יותר מזה, את אחת מגרסאות הברד פודינג הכי טובות שטעמנו לאחרונה. מנה קרובה למושלמת, כלומר הייתה יכולה להיות מושלמת אם היא לא הייתה קטנה מדי.

>> המתכונים הכי טובים של אייל שני באתר "השולחן"
>> אוהבים לאכול בתל אביב? בואו להרים לסצנה בסקר טיים אאוט העולמי

דבורה היא לא המסעדה הכי טובה בתל אביב. כנראה שאפילו לא ברף העליון. היא בהחלט מסעדה כשרה לא רעה בכלל שמאפשרת לטעום את האוכל של אייל שני (או לייתר דיוק את האוכל ששני המציא ונתן למישהו אחר לעשות) באווירה קצת פחות "אייל שני"אית. ואם מוותרים על המנות העיקריות, כמו ששני עצמו ממליץ בפתיחת התפריט, גם נמנעים מעוגמת נפש וגם אפשר לצאת מכאן עם ארוחה בווליו פור מאני לא רע בכלל, בטח יחסית למסעדות אחרות שלו. כל זה וגם כשרות? כנראה שיש אלוהים. ושהוא די מחבב עגבניות.

מופלאה. ולא סטייק. עוגת שוקולד של דבורה (צילום: ברק חן)

דבורה, בן יהודה 87, א'-ה' 00:00-18:00
★★★✯ 3.5 כוכבים. 4.5 בני ישיבות (שזה כוכבים כשרים)

בורקס זעתר 57
עוגת כרוב 48
סאשימי כרישה 39
פוקאצ'ה 37
פסיפס עגבניות 37
פלוט קבב 128
דינוזאור 137
קווץ' פוטטו 35
שקית סלט ירוק 45
מוס שוקולד 47
מלאבי 47
עוגת שוקולד 47
ברד פודינג 47 (על חשבון הבית)