גם לרגשות יש רגשות: 7 דברים שלמדנו מסרטי פיקסאר

הטקסט התפרסם במקור באתר "הספוילר", אתר המסכים החדש מבית "טיים אאוט". תראו תראו

כולנו אבודים ("וול-E")

אם חשבתם שזו התחלה אפלה, חכו שתראו את "למעלה". בין כל החמידות של סיפור האהבה הקטן בין וול-E הפרמיטיבי והמתוק לרובוטית המשוכללת איב בפיקסאר יצרו סרט דיסטופי נוראי על התנוונות האדם אל מול המכונות, גרסה מעודנת ל-"שליחות קטלנית" אם תרצו. בני האדם שבסרט, בסך הכל עוד 800 שנה מהיום, הם זן שמן, עצלן, טיפש ברובו ומכור למסכים שבקושי מוכן לעשות את המאמץ המינימלי להמשיך את קיומו של המין. למרות שהסרט נגמר, כמובן, בטון אופטימי, הסרט עדיין נשאר ביקורת חברתית על תרבות הצריכה. זה כמובן לא מנע מהם למכור טונות של צעצועי וול-E חמודים קטנים כאלה יוווו איך בא לנו.

אנחנו לא החפצים שלנו, חוץ מהפעמים שאנחנו כן? ("צעצוע של סיפור")

חוץ ממסרי החברות הבוטים של הסרט הקלאסי, העיסוק הקפיטליסטי הבוטה של צעצוע של סיפור נמצא שם עוד מהרגע הראשון. הסרט מתחיל עם מסיבת יום ההולדת של אנדי, מתמקד במה הוא יקבל במתנה ומהופנט יחד עם הצעצועים האחרים בבובה המשוכללת של באז שנות-אור. כן, לא רק דיסני חוטאים ביצירת סרטים לטובת מרצ'נדייז. אז נכון, בצמד ההמשכונים הנהדרים המסר תוקן במעט, וגם יצא להם קלאסיקה אמתית אז זה קצת נסלח, אבל בפעם הבאה שתרגישו חמימות קטנה בבטן כשאתם קונים סדין תזכרו – זה פיקסאר ששתלו לכם את הרעיון שצעצוע חדש זה אירוע מרגש.

זקנים הם משוגעים, וטוב שכך ("למעלה")

הזקנים בפיקסאר, בניגוד לחפצים, לרוב לא תופסים את מרכז הבמה. הם היצורים הקטנים, העגולים, המקומטים ומשום מה תמיד בעלי הגבות העצומות שהגיבור או אוהב בהגזמה (כי זו סבתא) או מתעלם ממנו בהפגנתיות (כי זה מכשול). אבל ב-"למעלה" קיבלנו סוף סוף זקן אנושי, עם סיפור הרקע הכי שובר לב בתולדות פיקסאר, שמתגלה לאורך הסרט כפאקינג קוקו בקלבסה. הוא מטיס את הבית שלו בעזרת בלונים (מה יהיה על הצנרת?), סוחב איתו ילד קטן ונלהב, רב עם ציפורים ומדבר עם כלב. זו באמת הפתעה שבסיום הסרט לא גילינו שכל האירועים התרחשו בתוך מוחו הדמנטי.

גם למבקרים יש רגשות ("רטטוי")

כבר אמרו על פיקסאר שהשיטה שלהם לייצר סרט היא לפתוח מילון, להצביע על מילה רנדומלית ואז להגיד "מה אם ל… צנצנת היו רגשות", אבל מעבר לכך שברטטוי גם לעכברוש יש רגשות, עד סוף הסרט אנחנו מגלים הפתעה יותר גדולה – מה אם לשגיא כהן יש רגשות? כלומר, לא שגיא כהן עצמו, אלא הטייפקאסט שלו: מבקר האוכל המריר שרק מחפש איך לתקוע את העט שלו בליבם של שפים צעירים. כשמבקר המסעדות הנחשב אנטון אגו טועם סוף סוף את הרטטוי של רמי העכברוש הוא נזכר ברגע באימו, ומתרגש כל כך עד שהוא נוטש את המקצוע. רגע, בעצם אולי זה אומר שמרגע שלמבקר יש רגשות הוא כבר לא מבקר?

מוזיקה היא הכול בחיים ("נשמה")

נכון, המסר האחרון של "Soul" (סליחה, קשה לנו לקרוא לו "נשמה") הוא שכל אדם מוצא את הסיבה שלו לחיות, תהיי מה שתהיה, אבל קשה שלא לראות את התשוקה של ג'ו הג'זיסט למוזיקה מבלי להתרגש ממנה יחד איתו. לצד אנימציה באמת פנומנלית (כולל התאמה של מתיחות הגידים ביד לתנועת האצבע, הולי שיט) ורגעים אבסטרקטיים, המשבר הקיומי של סול פשוט מהפנט. כך שעד הסיום, כשג'ו מבין שמשמעות החיים היא הרגעים הקטנים שמתאספים, קשה שלא להיזכר שגם הרגעים הקטנים, שהם הכול, חייבים בסוף פסקול.

אף אחד לא מושלם ("מכוניות 2")

כן, גם לא פיקסאר. זה לא בהכרח המסר שקיבלנו מהסרט עצמו כמו שזה היה המסר שקיבלנו מזה שנרדמנו בהקרנה שלקחנו את האחיין. הוא גם נרדם. סרט מבולגן, עמוס עלילות ותתי עלילות, שמרגיש כמו ניסיון לדפוק קופה על הצלחה של הסרט הראשון מבלי לחשוב לעומק על, אתם יודעים, הדבר הקטן הזה, סיפור. זה מפתיע כי בדרך כלל פיקסאר, גם בהמשכונים, דואגת להביא לצופים ערך מוסף, אבל הפעם קיבלנו סצינה של מכונית מתקלחת. זה לא סוף העולם, גם לפיקסאר מותר לפשל.

שכל הסרטים מתרחשים באותו היקום

אוקי, אולי המונח "למדנו" פה קצת מוגזם, אבל זו בהחלט התאוריה האהובה עלינו. תאוריית היקום של פיקסאר, שהיא תאוריית מעריצים שנולדה בתכנית היוטיוב המיתולוגית של קראקד, "After Hours", והתגלגלה עד לתיאוריה שבפיקסאר מכחישים, אבל אנחנו נמשיך להאמין במה שנרצה. עיקרה אומר שכל הסרטים של פיקסאר קשורים אחד לשני במסגרת יקום קולנועי רחב, שאף מסדר את הסרטים לפי טיימליין הגיוני. זו תיאוריה מופרכת (באופן המילולי ביותר) וביזארית, אבל היא כל כך מושלמת שמי אנחנו שנסרב לה?

רוצים עוד כתבות על סרטים? בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר", ותראו תראו