דוקו חדש בנטפליקס מנסה להלל את שמעון פרס ומשיג תוצאה הפוכה

שמעון פרס היה תמיד איש של הפקות גדולות. כל הקריירה הפוליטית שלו רצופה באירועים גרנדיוזיים, רבי משתתפים, כאלו שמביאים חזונות גדולים לכדי מעשים בלתי נתפסים. החל מהקמת הכור הגרע- מפעל הטקסטיל בדימונה, דרך מבצע אנטבה ועד, כמובן, הסכמי אוסלו: פרס אף פעם לא היה אדם של מהלכים קטנים, אלא תמיד של מהלכים נועדו ללא פחות משינוי מקיף של המציאות (כמובן שהוא מעולם לא בחל במהלכים קטנים וקטנים מאוד שיקדמו את המהלכים הגדולים שלו). בדיוק כמו חייו, כך גם הסרט התיעודי "אל תפסיק לחלום" ("Never Stop Dreaming", מה שגורם לכל העסק להשמע קצת כמו סרט הופעה של ג'סטין ביבר), שעסק בחייו ועלה בשבוע שעבר לנטפליקס. הוא בוודאי סרט מאוד מושקע; ג'ורג' קלוני, לא פחות, הוא הקריין, שלושה נשיאים אמריקאים (קלינטון, בוש ואובמה) נבחרו כדי לתת רקע, אפילו ברברה סטרייסנד מופיעה פה ושם. וזה כנראה הגיוני, ואפילו מתבקש, והמסר של נטפליקס ברור: חיים גדולים מצדיקים סרט גדול.

ובאמת, הסיפור של שמעון פרס הוא סיפור שיש עוד מעטים כמוהו בעולם. אדם שהתחיל את דרכו כאיש רכש במשרד הבטחון של מדינה קטנה במזרח התיכון, והפך לבעל שם שפותח דלתות בכל העולם ומתרועע עם האנשים המשפיעים ביותר על כדור הארץ. אבל כמו תמיד בסיפורים שכאלה, השאלה היא מי מספר אותו. מי נמצא בעמדת המספר, מאיזו זווית אנחנו רואים את הסרט הזה. כי בישראל לשמו של פרס נקשרו הכתרים הכי מחמיאים (נשיא אהוב) וגם הכי מעליבים (הלוזר), והם היו קשורים לאותו ראש ובו זמנית. זה הפרדוקס של פרס, שמתוך המדינה רואים אותו טוב מאוד. ובמבט מבחוץ?

ובכן, הסרט לא בהכרח עושה לפרס הנחות, אבל הוא בהחלט מצייר את הדיוקן שלו בגוונים ורודים למדי. הרבה דברים, כמובן, נעדרים מהסרט: ה"תרגיל המסריח", למשל, שבמסגרתו פרס ניסה להפיל ממשלת אחדות כדי להקים אחת בראשותו, בקושי מוזכר בחטף במשפט אחד וזאת בסרט שאורכו כמעט שעתיים. גם הפרשיות המפוקפקות בהן היה מעורב, כולל הטענות להטרדה מינית שהעלו לאחר מותו ח"כ לשעבר קולט אביטל ונשים נוספות, נותרו בחוץ. אולי זה המחיר שמשלמים כאשר עושים דוקו שבו מקבלים שיתוף פעולה מלא ממשפחתו של פרס (ואולי גם לקהל הבינלאומי של נטפליקס, חלקם – לפחות אלו העוסקים במאבקים הפנימיים בכנסת ישראל – הם באמת פחות מעניינים).

לא היה מגיע כל כך רחוק בלי האמביציה. שמעון פרס הצעיר ב"Never Stop Dreaming"

אבל דבר אחד נעדר יותר מכל מהסרט, שהוא קריטי לא רק בשביל לצייר ציור מלא של הביוגרפיה של פרס אלא של האופי שלו: וזו האמביציה האישית שלי. פרס, בשורה התחתונה, וגם בכמה וכמה שורות מעליה, היה פוליטיקאי. פוליטיקאי חד, חכם ומשופשף. אין דבר כזה פוליטיקה ללא מאוויים אישיים ורצון לכבוש את הפסגה. רצון כזה היה גם אצל פרס, שלא פעם הפעיל את כל כובד משקלו רק כדי להמשיך ולאחוז בשררה. הדוגמא הקלאסית היא ההחלטה (המוטעית, בדיעבד) שלא להקדים את הבחירות אחרי רצח רבין (שהתקיימו ב-1996, ונגמרו, כמובן, בהפסד דרמטי לבנימין נתניהו). פרס מוצג שם כ"מי שלא רצה לנצל את הטרגדיה", אבל האמת הפשוטה היא שהוא רצה לנצח (והאמין ביכולת שלו לנצח) בזכות עצמו בלבד, מבלי לרכב על הגל של הרצח המזעזע. גם הסכסוך ארוך השנים עם יצחק רבין (שבניגוד למה שניתן לחשוב, נמשך עד יום האחרון לחייו של רבין ז"ל) היה מונע הרבה יותר מהרצון של שניהם להגיע אל הבכורה, מאשר במחלוקות אידיאולוגיות על עתיד האומה.

אבל אולי במובן הזה, פרס מסמל היטב את דור הפוליטיקאים שלו. אם היום השחיתות היא ערומה ואישית לחלוטין, הם היו הדור ש"עשו הכל למען המדינה", לפחות כלפי חוץ. אבל האמת היא שכל המנהיגים הללו פעלו, בנוסף, גם לטובת עצמם – עמדת המנהיגות היתה שווה לא מעט באופן אישי, וגם פרס הרוויח ממנה המון לאורך חייו. ושלא תטעו; פרס היה אדם גדול ומשמעותי. אבל דור המנהיגים שהוא בא ממנו, שכונה גם "דור הנפילים" היה כזה שנע בו זמנית בין מעשים גדולים ומרחיקי לכת, לבין עניינים אישיים – אפילו קטנוניים של ממש. ראשם בעננים, וידיהם טבולות עמוק במעשה הפוליטי. הם עשו טוב, ועשו גם לא מעט רע. ושני הדברים היו נכונים בו זמנית, בדיוק כמו הדימוי הסותר בו אחז פרס בציבוריות הישראלית עד סוף חייו, וגם זה מתפספס בסרט של נטפליקס.

בא לפרגן, כמובן. ברק אובמה. צילום: שאטרסטוק

והבעיה עם הסרט, היא שהדיוקן המחמיא הזה של נטפליקס לא באמת מעשיר את הסיפור של פרס. להיפך, הוא פוגם בו. מדובר באדם שהחשיבות שלו להיסטוריה של מדינת ישראל היא עצומה, ואת הסיפור צריך לספר במלואו, כולל החלקים הפחות טובים והפחות יפים, דווקא כדי להבין את גודל האדם, לבסס ולהסביר את המעמד ההיסטורי שלו. לזכור שבתוך חליפת הברזל של "האיש בעל החזון" היה גם בן אדם שחיפש את טובתו הפרטית, שרצה לתפוס כיסא בממשלה, ושבעיקר תמיד, תמיד ניסה להשיג את אהבת הקהל. כל חייו. והעניין הוא שהצגה כזו גם לא הייתה מורידה מכבודו של פרס, להיפך. היא הייתה מאפשרת לנו לראות עוד נדבך בבנאדם שראינו כל חיינו, ובוודאי תייצג אותו – ואת המורשת שלו – טוב יותר. מעשיו של שמעון פרס ז"ל נטועים היטב בקרקע הישראלית, הם מסביבנו והם לא בסכנת מחיקה. הם היו יכולים רק להרוויח ממימד אנושי יותר.