דורון מי?

השבוע שאלתי את הסטודנטים שלי מי מהם שמע על דורון רוזנבלום. אף יד לא הונפה. תגובתי הראשונה, האינסטינקטיבית, הייתה תימהון. איך ייתכן שאנשים שמבקשים להיות עיתונאים לא קראו מעולם טקסט של גדול הכותבים בעיתונות העברית? אחרי שנרגעתי, הבנתי שהשאלה הפוכה: היכן היו אמורים להיתקל בו?

שהרי בכניסה למכללה מחלקים להם דיילים בחינם שני עיתונים יומיים, כך שאין להם סיבה לעשות מנוי ל"הארץ"; רוזנבלום לא פתח מעולם חשבון פייסבוק; ובניגוד לגדעון לוי, חנוך דאום או שי גולדן גם לא שפך את קרביו בריאליטי מתוחכם, פרט להופעה מאופקת ב"הנרגנים". הוא סתם כתב ושכתב "כל פיסת קטע ולו הטפל ביותר, כאילו חיי תלויים במידת דיוקו…", כפי שהעיד בהקדמה לאוסף כתביו, "תוגת הישראליות". במקום לשכתב, הוא היה יכול, נניח, לבלות בחדר האיפור של "מועדון המבקרים". איזה בזבוז.

דורון רוזנבלום מדבר על הפרישה מ"הארץ"

מההיבט הזה, ניתן לומר בביטחון שלא יהיה עוד כותב כרוזנבלום. כל יורש פוטנציאלי ידאג לשווק עצמו, כנדרש מ"טאלנט". רוזנבלום לא קפץ לביצה הברנז'אית, ולא במקרה. כמו בעל טור גדול אחר, עלי מוהר המנוח, הוא היה מעין שגריר אירופי בישראל. כתיבתו הייתה מנומקת, גיבורי התרבות שלו זרים ומאמריו היו שזורים במילים לועזיות. הוא נהג להתלונן תכופות על החום הישראלי, על הצפיפות, ואם נודה על האמת, גם על האנשים. או כפי שהגדיר זאת טוקבקיסט בידיעה על פרישתו: "יאללה, עוד אשכנזי שכתב לאשכנזים".

אלא שבעוד מוהר התעקש למצוא בישראליות את מאית הכוס המלאה, רוזנבלום החמיץ כלפיה פנים. הוא חזה במימושה של ההבטחה הגלומה בה רק לעתים נדירות, או כמו שכתב פעם, רק ב"שעה שש בערב, בתל אביב, ביום הראשון של החורף". הוא היה מנביאי הדור של פוסט 1967, שראה את הנתיב המתלהם, הדתי והמתנחלי שהמדינה צעדה אליו כאסון, את הכיבוש כחטא הקדמון ואת המנהיגים כמוקיונים. גישה זאת הלכה ואיבדה מהשפעתה בשנים האחרונות. הכיבוש לא מעניין איש, מנהיג המרכז הליברלי כרת ברית עם מנהיג הימין המשיחי והשיח עבר מהתחום המדיני והפוליטי למגרש הכלכלי. הכותבים המשפיעים של המחנה המתון כיום הם צעירים שמסוגלים לדלות נתונים מחוק ההסדרים. ענייני ימין ו"סמול" כבר לא במודה.

רוזנבלום איבד מהרלוונטיות שלו גם עקב הסטטיות של הישראליות. כמה כבר אפשר לחדש כשכותבים שוב על ביבי? כשכבר נכנסים לזירה שחקנים חדשים, כמו לפיד ובנט, שגיאותיהם מנותחות לעייפה ברשת, וכל שנותר לפובליציסט הוא לנסח בכישרון אמירות שכבר ידועות למרבית קוראיו. וכשם שקרה לעיתונאים רבים אחרים, מישהו החליט שהכישרון הזה אינו חיוני. לא נורא: תמיד נוכל להתנחם בכותבים מעודנים כמו הבלוגר האנונימי "אישתון", שאיים השבוע לדחוף ליאיר לפיד את הסיגר לתחת. אותו, אגב, הסטודנטים שלי מכירים מצוין.