דיוויד דריימן, סולן Disturbed, לא צריך תירוצים בשביל לבוא לישראל

בשלב הזה, נראה שגם אנשים שלא מכירים את המוזיקה של להקת המטאל Disturbed מכירים את הקשר היהודי-ישראלי העמוק של הסולן שלה, דיוויד דריימן, בטח אחרי המיני-דוקו לו זכה בכאן 11 – שהציג אותו, מטאליסט יהודי אמריקאי ציוני עם הרבה בני משפחה בישראל, שלמד בבתי ספר דתיים ואף שקל להיות חזן בשלב מסוים, כשהוא מדבר עברית לקהל בישראל (הרבה מעבר ל"Shaaaalom Tel Aviv"), לובש גופיה של צה"ל על הבמה ומניף את דגל ישראל על הבמה. כמעט מיותר לציין שכאשר רוג'ר ווטרס כתב לו מכתב בבקשה להצטרף ל-BDS, זה לא בדיוק עבד. ככה שזה כמעט קשה להתחיל שיחה עם דריימן מבלי להתייחס קודם כל לכל העניין היהודי, בטח לא כשהשיחה מתקיימת בערב פסח.

שנתחיל מהחלק היהודי או שנעשה את זה אחר כך?
"אתה יכול לעשות את זה איך שבא לך".

טוב, אבל אני כן אתחיל מלאחל לך חג שמח. איך עבר עליך הפסח?
במקום תשובה הוא משמיע את האנחה הכי יהודית בצד הזה של לארי דיוויד. מתברר שהוא תכנן לבלות את פסח בישראל – נסיעה לבקר את המשפחה לפני שיחזור לכאן במסגרת סיבוב ההופעות שלו בקיץ – אבל בגלל ענייני תזמון סביב המשמורת על הבן שלו (דריימן הוא גרוש טרי למדי), הוא בסוף בילה את החג במיאמי. "חשבתי שיהיה לי שבוע פנוי, ונכון שיש את ההופעה, אבל אני לא ממש צריך תירוצים בשביל להמשיך לבוא לפה".

אבל בינתיים נחזור למוזיקה. לאלבום החדש של דיסטרבד קוראים "Divisive" – "מפלג". הכותרת הזאת אולי מקפיצה נורות אדומות: תוכן שנוי במחלוקת? אולי חקירה של כיוונים מוזיקליים שעשויים להרגיז מעריצים ותיקים? האמת היא שדווקא מדובר באלבום שמחזיר את הלהקה לשורשים המוזיקליים היותר כבדים שלה, החלטה שנראה שלא תתסכל אף אחד, והכותרת בכלל מתייחסת לעולם, לא לאלבום. "אנחנו חיים בתקופה בה אנחנו אובססיביים לכל מה שהופך אותנו למפולגים", הוא אומר, "היינו נעולים בבית שלוש שנים, בני ערובה של וירוס, וכולם פשוט התחרפנו. העולם כבר היה די משוגע, וגם אנשים שהיו די שפויים איבדו את זה. אז כל אחד החליק במחילת הארנב הפרטית שלו, שהאינטרנט מציע הרבה כאלה, ואנשים השתגעו. הם לא יכלו לעשות שום דבר מועיל, אז הם התמכרו ללמצוא דברים שיכעיסו אותם. וזה לא רק עניין אמריקאי, זה בכל מקום בכדור הארץ".

אבל לא קראת לאלבום "פילוג". קראת לו "מפלג", כאילו האלבום עצמו מפלג, ונשמע שזו לא הייתה הכוונה שלך.
"אה, אני חושב שאנחנו להקה שיכולה לפלג, שכל אלבום שלנו התקבל בצורה מעורבת. אף פעם לא עשינו שום דבר שכולם אמרו, היי, זה מדהים, או שכולם אמרו, היי, זה חרא. אז כן, אני חושב שזה תקף לנו בין אם אנחנו רוצים את זה או אוהבים את זה. אבל זה לא היה המניע מאחורי הכותרת. הכותרת קשורה לכמה שאנשים מוצאים בפילוג את הדרך לכוח. איך תגרמו לאנשים לשים לב אליכם? תעצבנו אותם".

טוב, אתה כבר כמעט 30 שנה בלהקת מטאל, אז אתה בטח יודע את זה מניסיון.
"כן, אנשים לפעמים התייחסו לדיסטרבד כאילו אנחנו להקה פרובוקטיבית, אבל אף פעם לא עשינו שום דבר ממש קיצוני. אני זוכר שפעם צינזרו קליפ שלנו כי היו שם שוטים של בניינים נהרסים שהזכירו לאנשים את 9/11. אנחנו לא עשינו את השיט הזה בכוונה, לא רצינו לעצבן מישהו. זה היה במקרה, ולמען האמת, בחיים לא חשבנו על זה. אבל כולם היו מאוד רגישים אז. או בקליפ הראשון שלנו, ל'Stupify', יש סצינה שבה אני מרחף באוויר ומושיט ידיים, ואנשים אמרו – אה, הם לועגים לצליבה של ישו. זה לא היה הקטע. עכשיו בטח שיש להקות שעושות את הדברים האלה בכוונה, וזה אחלה, אבל לנו זה תמיד יצא איכשהו בטעות".

כמו כל הלהקות הכבדות יחסית שהגיעו למיינסטרים (לפחות לאזורי ה-MTV2 של המיינסטרים) עם תחילת המילניום, גם דיסטרבד סווגו כנו-מטאל – תווית שאיגדה תחתיה, בגדול, זרם של רוק כבד-בואכה-מטאל עם השפעות מסוימות של היפ הופ ולפעמים גם מוזיקה אלקטרונית, טקסטים פשוטים, ישירים ואישיים והרבה מכנסיים רחבים וכובעים הפוכים. כמו שקורה עם ז'אנרים מהסוג הזה, ברגע שהוא הפך מושמץ – והוא הפך מושמץ מאוד – כמעט כל הלהקות שסווגו תחתיו מיהרו להתנער מהקטגוריה הזאת.

אז אם כבר דיברנו על תחילת הדרך שלכם, לאורך השנים אתם די דחיתם את הסיווג המוזיקלי שלכם כ"נו-מטאל".
"לא, לא, מעולם לא התנערנו מזה. זה לא מפריע לי. אנחנו פשוט אף פעם לא ממש היינו שם מבחינה סגנונית, אני לא עשיתי ראפ, אף פעם לא היה לנו דיג'יי. התחלנו בתקופה שבה הלהקות הענקיות היו לינקין פארק, לימפ ביזקיט, רייג' אגיינסט דה מאשין, כן. הן שגשגו. אבל חוץ משיר אחד באלבום הראשון, 'Dropping Plates', אף פעם לא ממש התקרבנו לזה, מבחינה מוזיקלית. אבל שיתפתי פעולה עם החבר'ה האלה, והם מבריקים, והיה לי לכבוד לצמוח במקביל אליהם".

אבל בשנים האחרונות יש איזשהי הערכה מחודשת של הז'אנר, אחרי שהוא ספג המון ביקורת ואפילו לעג.
"כן, ובהחלט שמתי לב לזה. פתאום יש להקות חדשות שממש מושפעות מהסאונד הזה, ואני מת על זה. אני ממש אוהב את החבר'ה של Falling in Reverse, ואת Turnstile הנהדרים".

בנקודה הזאת נותר רק זמן לשאלה אחת אחרונה, אז אין מנוס אלא לשאול את דריימן: בתור מי שהופיע בלא מעט רשימות של "הרוקרים היהודים הגדולים בכל הזמנים", מי הרוקר היהודי האהוב עליו?
"דיוויד לי רות', כמובן. וגם פול סטנלי".

דיסטרבד יופיעו בביתן 1 אקספו תל אביב, ב-28.6, לאור הביקוש נפתח מופע נוסף ב-29.6. 354 ש"ח, כרטיסים באתר