דירוג הסרטים הכי טובים של דיוויד פינצ'ר. "מועדון קרב" במקום השלישי

קוונטין טרנטינו אמר פעם, בראיון שערכתי איתו בלוס אנג'לס לרגל היציאה של "ג'קי בראון", שהוא לא מקנא בדיוויד פינצ'ר – שאינו כותב את התסריטים של סרטיו ולכן הוא תלוי בחסדיהם של אנשים אחרים שיכתבו לו תסריטים טובים. יש הרבה במאים כאלה בהוליווד, אבל טרנטינו דיבר דווקא עליו כמי שנחשב לקולנוען מחונן. מבחינה זו פינצ'ר הוא כמו הבמאים הגדולים של הוליווד הקלאסית (שנות ה-30 עד ה-50), שהצליחו להשאיר חותם סגנוני ותמטי מובהק על סרטים שביימו במסגרת שיטת האולפנים, שבה לא היה להם חופש יצירתי. פינצ'ר מזוהה בעיקר עם מותחנים שטווים אימה מזדחלת בגווני זהוב ושחור, אבל מדי פעם הוא מנסה משהו אחר. סרטו הבא "The Killer", על מתנקש (מייקל פאסבנדר) שמתחיל לפתח מצפון בזמן שהלקוחות שלו ממשיכים לדרוש את כישוריו, נשמע כמו מעין אוטוביוגרפיה. לפני יומיים פינצ'ר חגג יום הולדת 60, וזו הזדמנות לדרג את סרטיו, מהבינוני ועד המעולה.

11. הנוסע השמיני 3 (1992)

אחרי קריירה מרשימה כבמאי קליפים, פינצ'ר בן ה-29 נשכר לביים את סרט הקולנוע הראשון שלו. מצד אחד, זה היה כבוד גדול, כי את שני הקודמים בסדרה ביימו רידלי סקוט וג'יימס קמרון. מצד שני, זה היה סרט שלישי בסדרה, ולפינצ'ר לא היתה שליטה ביצירה. הוא יצא לצילומים עם תסריט לא גמור, ופרש מההפקה לפני תום העריכה. עם זאת, כבר בסרט שבו ריפלי נאבקת בחייזר על כוכב מרוחק המשמש כמושבת עונשין אפשר לראות רמזים לעוצמה החזותית שתתגבש בסרטיו הבאים.

10. הסיפור המופלא של בנג'מין באטן (2008)

אחרי סדרת מותחנים שחורים משחור שהעניקו לו תהילה והצלחה קופתית, אך לא אוסקרים, נראה שפינצ'ר החליט לקרוץ לכיוון הזה, והתוצאה היתה פנטזיה שאפתנית אך עקרה מבחינה רגשית. בהשראת סיפור קצר מאת פ. סקוט פיצג'רלד על גבר שנולד זקן והלך והצעיר, אריק רות' ("פורסט גאמפ") כתב תסריט שמתקשה לחבר בין האירועים ההיסטוריים בעולם האמיתי לבין הפנטזיה. בראד פיט מספק את אחת ההופעות היותר חיוורת בקריירה שלו, והאפיון היחיד של דמותו הוא התהליך הפיזיולוגי המוזר שהוא עובר, המיוצר בשילוב מרשים של איפור ואנימציית מחשב. עיקר העניין נמצא בשפה הקולנועית העשירה והמפתה, אבל כשהסרט הארוך מסתיים, אנחנו נשארים עם מעט מדי. כי מה בעצם אומר "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" על החיים שלנו?

מאנק (2020)

פינצ'ר, שכאמור אינו כותב תסריטים, יצר את הסרט הזה כמחווה לתסריטאים שאינם מקבלים את הקרדיטים שמגיעים להם – אביו ג'ק שכתב את התסריט בשנות התשעים ומת לפני שזכה לראותו מגיע למסך, והרמן מנקביץ' שכתב את "האזרח קיין" – אחד הגדולים והמשפיעים בכל הזמנים – אך הקרדיט הלך לבמאי שלו אורסון וולס. כמה חבל ש"מאנק" לוקה דווקא בתסריט. הסרט מתרוצץ קדימה ואחורה בין שנות השלושים המוקדמות לבין אותם שבועות ב-1940 שבהם מנקביץ' כתב את "האזרח קיין", ויש לא מעט רגעים שבהם יש תחושה שהמעברים בין הזמנים נעשים במקומות הלא נכונים, ושהתסריט נזקק לעריכה. גרי אולדמן מבוגר בשנות רבות מהדמות שהוא מגלם, והופעתו הרפטטיבית נשארת על פני השטח. כמו ב"בנג'מין באטן", נראה שפינצ'ר השקיע את רוב מרצו בסגנון הוויזואלי (המרשים) של הסרט, שצולם בשחור לבן, ואף שזה ללא ספק פרויקט אישי, הוא פחות מעניין ונוגע מכפי שהיה צריך להיות.

8. החדר (2002)

ג'ודי פוסטר החליפה את ניקול קידמן שרגלה נפצעה במהלך הצילומים (ואז פוסטר גילתה שהיא בהריון). קריסטן סטיוארט בת ה-12 (בסרטה השני) מגלמת את בתה חולת הסוכרת. אחרי הגירושים השתיים עוברות להתגורר בדירה חדשה בניו יורק. כששלושה שודדים (פורסט וויטאקר, ג'ארד ליטו ודווייט יוקום) פורצים לדירה בחיפוש אחר כספת מלאה בכסף, האם ובתה נכנסות לחדר הביטחון ומחפשות דרך להציל את עצמן. זה מותחן קומפקטי, יעיל ומלחיץ שפינצ'ר השתמש בו כשדה פעולה למשחקי מצלמה מרהיבים.

7. נערה עם קעקוע דרקון (2011)

" נערה עם קעקוע דרקון" משתייך לסוג טפילי של קולנוע – רימייק ללהיט אירופאי (ליתר דיוק, עיבוד נוסף לספר שכבר זכה לעיבוד קולנועי שוודי שזכה להצלחה קופתית שנתיים לפני כן). לא רק זאת, אלא שהסרט של פינצ'ר נועד להיות ראשון בטרילוגיה, ולכן הסוף אינו סגור (פינצ'ר לא היה מעורב בסרט השני, שבו התחלף גם צוות השחקנים). אבל הסיפור על העיתונאי (דניאל קרייג) וההאקרית (רוני מארה קטפה מועמדות לאוסקר) שחוקרים את היעלמותה של אישה לפני ארבעים שנה, מבוים כל כך טוב, שהסרט חודר לוורידים. הוא לוכד אותנו כבר בסיקוונס הקרדיטים החושני והמזוויע, ולא מרפה לכל אורך הדרך הברוטאלית והמסתורית.

6. המשחק (1997)

ג'ודי פוסטר היתה אמורה לככב בסרט בתפקיד בתו של מייקל דגלס (שהיה אז בן 53), אבל הוא חשש שזה יסמן אותו כגבר מזדקן, ודרש שתגלם את אחותו (אף שהיתה צעירה ממנו ב-18 שנים). היא לא הסכימה, הוחלפה בשון פן והגישה תביעה של מיליונים נגד האולפן (פרטי הפשרה שהושגה לא פורסמו). דגלס מגלם בנקאי עשיר כקורח שמקבל מאחיו (שאיתו לא היה בקשר מזה זמן) מתנה מיוחדת ליום הולדת – כרטיס השתתפות במשחק מסתורי שמותאם במיוחד בשבילו. המשחק מתגלה כמלכודת (מעין חדר בריחה, אבל בלי החדר) שמסבכת אותו פיזית ונפשית, והוא מתחיל לחשוד שזו קונספירציה להרוס אותו. העלילה המפותלת צופנת הפתעה מעבר לכל פינה, ופינצ'ר מביים הכל במיומנות של רב אמן.

5. נעלמת (2014)

העיבוד של ג'יליאן פלין לרב המכר פרי עטה מ-2012 זכה להילולי הביקורת, אך גם הואשם במיזוגיניות בשל דימוי האישה השטנית שמעמידה פני קורבן. שלוש שנים אחרי שהסרט הפך ללהיט קופתי פרץ עידן me too וקשה לדעת אם היום "נעלמת" היה מאושר להפקה. רוזמונד פייק היתה מועמדת לאוסקר על הופעתה כאיימי, שהתפרסמה כהשראה לסדרת ספרי ילדים פופולארית שכתבו הוריה, ובן אפלק הוא בעלה שנחשד בהיעלמותה. זה מותחן מתעתע, שמשחק פוקר עם ההזדהות של הצופים על ידי החשיפה ההדרגתית של פרטי עלילה ורבדים פסיכולוגיים.

4. הרשת החברתית (2010)

אהרון סורקין כתב את התסריט זוכה האוסקר על הסטודנט המחונן מהרווארד שפיתח אתר לדירוג האטרקטיביות של סטודנטיות, והמשיך משם לבנות אתר שיתכנה פייסבוק. ההצלחה הפנומנלית מובילה למאבקים משפטיים בין מרק צוקרברג (ג'סי אייזנברג) לשותפיו השונים – התאומים ווינקלווס (ארמי האמר בתפקיד כפול) והחבר הטוב אדוארדו סברין (אנדרו גרפילד) שפיתח את האלגוריתם הראשוני. סגנון הסטקטו של סורקין מתאים כמו כפפה לבימוי החד של פינצ'ר, והתוצאה היא דוקו-דרמה מופתית, שמנסחת אמירה קולעת על קפיטליזם דורסני, ומעצבת את צוקרברג כמחסל בעל דם קר.

3. מועדון קרב (1999)

הסאטירה על משבר הגבריות בעידן איקאה לא זכתה להצלחה קופתית או ביקורתית כשיצאה למסכים, אך זמן קצר אחרי כן היא הפכה ללהיט הדי.וי.די הראשון ולסרט הקאלט הבולט של סוף המאה. זה מין סרט זרם תודעה ברוטאלי, דוקרני ומרהיב, עם אדוארד נורטון ובראד פיט בתפקידים אייקוניים כשני הצדדים של גבריות רעילה – תמה שרק הלכה ונעשתה יותר ויותר רלוונטית.

2. שבעה חטאים (1995)

סרטו השני של פינצ'ר הכתיר אותו כאוטר של מותחנים ניהיליסטיים. אפשר לחתוך את האוויר בסכין בסרט על צמד שוטרים – בראד פיט ומורגן פרימן – שמנסים לצוד רוצח סדרתי בגילומו המצמרר של קווין ספייסי. פינצ'ר רקם בגוונים של שחור וחרדל וריאציה מודרנית על סגנון הפילם נואר הקלאסי, ויצר טקסט קולנועי שקשה להסיר ממנו את העיניים, גם כשהוא מציג בפנינו זוועות, כמו הסוף הלא יאומן. ההצלחה הכבירה של הסרט דחפה את הקולנוע ההוליוודי לכיוון מטריד.

1. זודיאק (2007)

"זודיאק" הוא בהכרח סרט מתסכל, משום שהוא מספר סיפור ללא סוף – הרוצח הסדרתי שהטיל חיתתו על צפון קליפורניה בסוף שנות השישים מעולם לא נתפס. לכן על אף הביקורות המהללות הסרט אכזב בקופות. אבל אם אנחנו מוכנים לכך שזו המציאות, זה הטוב שבסרטים, גם בשל היותו האנושי שבהם. "זודיאק" עובד עם תסריט מדוקדק מאת ג'יימס ונדרבילט, ומספר על קריקטוריסט (ג'ייק ג'ילנהול), עיתונאי (רוברט דאוני ג'וניור) ובלש משטרה (מרק רופאלו) שבמשך כ-15 שנים ניסו לעלות על עקבותיו של הרוצח. אחרי הפתיחה מעוררת החלחלה שמתארת רצח של זוג צעיר בדייט, פינצ'ר משחזר את הסגנון של המותחנים הפרנואידיים של שנות השבעים, וטווה יצירה עשירה שמזמינה צפיות חוזרות ונשנות.