אנחנו לא מוכנות שימשיכו להתעלל בנו. לא החמאס, ובטח לא הממשלה
דיון החירום על מצב החטופות בעזה שנערך אמש (שלישי) בכנסת הוא תסריט בלהות, כמו פרק מופרך של "סיפורה של שפחה". באיזה מדינה אנחנו חיות, שאימהות, אחיות וסבתות צריכות להתחנן שיחזירו את יקירותיהן מהגיהינום, והממשלה ממשיכה להפנות להן את הגב?
כמה תסכול, כמה ייאוש, איך ממשיכות לנשום, לאכול, לשתות, לחיות במדינה שלא רואה אותנו ממטר. איך ממשיכות הלאה מכאן, ולאן. כל כך רציתי למצוא דרכים חדשות, חכמות, יצירתיות, בשביל לזעוק שוב מדם הלב והגרון שיחזירו כבר את החטופות ואת החטופים ולעזאזל הכל, אבל אני מרגישה משותקת.
>> אין מילים לתאר את האומץ של עמית סוסנה. וגם לא את עולב הממשלה
המילים והדמעות של מיה רגב בת ה-22 שחזרה מהשבי, זעקות השבר של ירדן גונן שאחותה רומי עדיין שם ושל אימא של דורון שטיינברכר שכמהה שישחררו את בתה, התחנונים המרסקים של שרון אלוני קוניו שלא ישכחו דוד קוניו, אבי בנותיה הקטנות יולי ואמה, שנאלצו להותיר אותו מאחור – הכל פשוט מפרק את הגוף ואת הנשמה, חונק את מעט המילים שנותרו.
הדיון שנערך אתמול (שלישי) בכנסת נשמע כמו תסריט בלהות, כמו פרק מופרך של "סיפורה של שפחה". באיזה מדינה אנחנו חיות שזו המציאות בה כבר חצי שנה? באיזה מדינה אנחנו חיות, שאימהות, אחיות וסבתות צריכות להתחנן שיחזירו את יקירותיהן מהגיהנום, והממשלה ממשיכה להפנות להן את הגב? עצם זה שבכלל צריך לקיים דיון מיוחד בנושא החטופות הוא הזיה בפני עצמה – איך זה לא ברור לכל בר דעת ונשמה? למה בכלל צריך להמשיך לדבר על זה ולהדהד את זה, כשברור שזה הדבר הכי אקוטי כל עוד זמן שהן והם בשבי?
אחרי הדיון שנערך אתמול בכנסת, מיכל פעילן, כתבת הרווחה של חדשות 12, התפרקה בבכי בפני רפי רשף בשידור חי. הוא שאל אותה מה הפך את הרגע הזה, אחרי חצי שנה שבה היא מלווה את משפחות החטופים והחטופות, לקשה כל כך. "אתה שומע אימהות שמתחננות, אומרות 'אונסים להן את הילדות' ואתם יוצאים לפגרה. הן קרועות, הן שבורות", היא השיבה, בניסיון למחות את הדמעות.
הבוקר (רביעי) שוחררה העדות המצולמת של עמית סוסנה, שסיפרה למצלמה על הזוועות שעברה: על המחבל שזמם במשך זמן רב לתקוף אותה מינית, כיצד היא התכסתה בשמיכה בשביל לא לראות את פניו, איך היא הייתה כבולה במשך שלושה שבועות בחדר חשוך וקטן. אבל נדמה שככל שהתהום פוערת את פיה, כך קהות החושים של הממשלה מחמירה.
כי נאמר כבר הכל, שוב ושוב ושוב, והמציאות האיומה הזו לא משתנה. חמאס תקפו, רצחו, חטפו בשבעה באוקטובר, אבל הממשלה שלנו היא זו שמשמרת את המצב המצלק הזה כבר חצי שנה. כשהמילים מאבדות משמעות, הזעקות מתחלפות במעשים. העם שלנו לא מוכן יותר שימשיכו להתעלל בו, לא חמאס ולא הממשלה, כי כשהממשלה חוטאת לתפקידה מדי יום ביומו, שעה אחר שעה, אי אפשר לכנות את זה אחרת.
"אין לכם זכות להפקיר אותנו שוב", אמרה שרון אלוני קוניו בדמעות בדיון אתמול. אבל זה מה שקורה, וזה מה שימשיך לקרות כל עוד המדינה הזו תנוהל על ידי קומץ אנשים שהמדינה לא מעניינת אותו, ושהעם שלנו רק מפריע להם לגרור עוד קצת את הקיום הפוליטי העלוב שלהם.
תרבות האונס מתגלה כאן מחדש במלוא כיעורה וצביעותה: האמת הקשה נמצאת מול הפנים שלנו, ועצם זה שמי שהמפתחות לשחרור החטופות והחטופים בידיו לא עשה הכל עד עכשיו למענם – זה אומר הכל. הסיכויים לעסקה לפי שעה הולכים ומתרחקים, ועמם הסיכוי של החטופות והחטופים לחזור בחיים, לפחות בגוף, אם לא בנפש. וגם זה לא בטוח בכלל. לאן ממשיכות מכאן? אם לא ניקח את המדינה בידיים, אז רק נגלה שהתהום הזו יותר עמוקה ממה שידענו עד עכשיו.
>> רוני ודנאי היא העורכת הראשית של מגזין "את"