דייב שאפל מפוזר, כמעט בוכה. ברור שמשהו לא בסדר

כשדייב שאפל קיבל את פרס מארק טוויין לקומדיה, פרס מפעל החיים לאמריקאים מצחיקים, הוא ניצל את נאום התודה שלו כדי לדבר על הדבר שהוא אוהב יותר מכל – סטנדאפ. "אני לא חושב שיש דעה שקיימת במדינה הזו שלא מיוצגת במועדון קומדיה על ידי מישהו", הוא אמר והמשיך לספר על קומיקאים עם בדיחות גזעניות שהוא ראה לאורך הקריירה שלו, על אחוות קומיקאים ועל העצה שקיבל מאימו: "לפעמים אתה חייב להיות אריה, כדי שתוכל להיות הכבש שאתה באמת". שאפל, מסתבר, הוא הילד הרגיש שלמד לשאוג רק כדי שהוא יוכל להיות עצמו. "וזה למה אני אוהב את צורת האמנות שלי, כי אני מבין את כל מי שעוסק בה. בין אם אני מסכים איתם או לא, אני יודע מאיפה הם באים – הם רוצים שישמעו אותם, יש להם משהו לומר, הם שמו לב למשהו. הם רק רוצים שיבינו אותם".

הספיישל החדש של שאפל, שזמין בעמוד היוטיוב של נטפליקס, הוא 27 וקצת הדקות הכי מפוזרות שלו מאז שעלה מסטול להופעה בדטרויט. ההופעה נערכה בשטח פתוח בחווה המבודדת שלו באוהיו מול כ-100 צופים עוטי מסיכות שפוזרו מול הבמה המאולתרת. שאפל עולה בלבוש מוזר – חולצה שחורה צמודה שמבליטה את כרס הקורונה שלו, מכנסי טריינינג רופפים שמדמים לו מראה של מתאגרף עייף בלבוש חצאית. הוא רכון, מגהק, לא נינוח באופן יוצא דופן לאדם שמרגיש הכי בנוח על במה, מחזיק מחברת שחורה ומציץ בה מפעם לפעם, למרות שאני בספק אם בכלל הצליח לקרוא את מה שכתב לפני. בשלב מסוים הוא מוציא מהכיס סיגריה, נאבק להדליק אותה במשך חמש דקות ואז לא מעשן ממנה למשך עשר הדקות הנותרות של המופע. כל מי שמכיר את הקריירה של שאפל יודע שזה סימן שמשהו לא בסדר.

וברור שמשהו לא בסדר. הרבה לא בסדר. למעשה, זה בדיוק מה שהניע אותו לקיים, ולשחרר בחינם דרך היוטיוב של נטפליקס, מופע שהוא חד משמעית לא סטנדאפ, והוא הראשון שיודה בזה. "זה אפילו לא מצחיק בכלל", הוא אומר בערך באמצע, בעודו נאבק לתאר את הסיבה שבגינה האפרו-אמריקאים מבעירים את רחובות ארה"ב. אם תתאמצו תוכלו למצוא אולי, בקושי, שלושה רגעי צחוק. לראשונה בקריירה שלו, שאפל נראה חלש על הבמה, מפוזר, מתפרק. אבל זה בדיוק מה שהופך את המופע הקצר והמוזר שהוא "8:46" (הזמן שנדרש לרצוח את ג'ורג' פלויד) לכל כך מעניין – כי הוא מופע עם דחיפות של אדם ששם לב למשהו, ורק רוצה שיבינו אותו. אותה דחיפות שהפכה אותו למופע שצולם שישה ימים לפני ששוחרר, שבקושי נכתב (אם בכלל), שמזגזג מנקודה לנקודה מבלי להגיע לשום פאנצ'ליין. זה לא סטנדאפ, זו דרשה.

טהרני קומדיה אולי יצקצקו כי הם דבקים בתפיסה שסטנדאפ חייב להיות בראש ובראשונה מצחיק, אבל זה רק כי הם לא מבינים מאיפה שאפל בא. כן, הוא קומיקאי, אבל עוד לפני כן, הוא בעל "אמנות הדיבור", Gift of Gab כמו שאומרים האמריקאים. הוא לא רק בנם של ריצ'רד פריור וג'ורג' קרלין, אלא גם של מרטין לות'ר קינג וצ'אק די ומוחמד עלי ומספרי סיפורים שבטיים שהפכו ליודעי הקרוא וכתוב של העבדים שהיו לכמרים פטפטנים שהובילו למהפכות. בעיני הקהילה השחורה אין הבדל בין מנהיג, ראפר או קומיקאי – כל עוד הם מבטאים את קולם בכנות ובתשוקה, אנשים יקשיבו להם. גם כששאפל לא טורח לארוז את נקודת המבט הייחודית שלו במבנה של פרמיס-סטאפ–פאנצ'ליין, הוא בראש ובראשונה אמן של דיבור.

דייב שאפל, "8:46"

כשלאמן דיבור נגמרות המילים, אתם יודעים שהשיט נהיה רציני. שאפל מסתרבל במילותיו ומתקשה לסיים חלק מהנקודות שלו. הוא צועק, הוא כמעט פורץ בבכי, הוא מקלל, הוא אומר את המילה ביץ' איזה מאה פעם והוא בעיקר לא לגמרי יודע מה להגיד לנוכח התסכול שלו. הוא רק מצליח לחלוק אסופת רעיונות גולמיים, להעביר את הרגשות הסוערים ולתת טעימה קטנה, נקודת מבט אחת, לא חשובה פחות או יותר מזו של כל אפרו-אמריקאי אחר באמריקה, שהיא במקרה גם נקודת המבט של האיש המצחיק באמריקה. הפעם הוא לא רצה להיות מצחיק, אבל יש לו משהו לומר, הוא שם לב למשהו והוא רק רוצה שיבינו אותו. בהתחשב בכמות הפעמים שהוא הצחיק אותנו בעבר, שווה מאוד להקשיב לו גם בפעם האחת שבה הוא לא רוצה שנצחק.