מתי נפסיק לחשוד בו? יוצר הטלוויזיה של העשור תמיד הולך עד ה–

על שאלה אחת צריך לענות מיד: האם דיימון לינדלוף הוא יוצר הטלוויזיה החשוב של העשור? התשובה היא כן, גם לטובת הפרובוקציה המעצבנת וגם כי אף יוצר אחר לא התקרב אפילו לטלוויזיה הסוחפת והרלוונטית לזמננו שלינדלוף מציג בקביעות, סוג של פרובוקציה מעצבנת בפני עצמו.

הוא יליד 1973, יהודי מצד אמו למי שזה חשוב, גדל טוב בעיירה קטנה בניו ג'רזי ולמד תסריטאות ב־NYU, עבר לאל.איי והתברג בזריזות בהוליווד. בגיל 31, כשמאחוריו כבר קרדיט כתסריטאי ב"נאש ברידג'ס" וב"קרוסינג ג'ורדן", מצא עצמו לינדלוף נוהג ברכבת ההרים של "אבודים" יחד עם ג'יי ג'יי אברמס כל הדרך לטופ ועד להתרסקותה המפוארת בפרק שסגר את הסדרה ממש עם תחילת העשור, אי שם במאי 2010 הרחוקה.

מתוך "אבודים". מתי נסמוך עליו עם סופים?

הסוף של "אבודים" אמנם היה מעידה, אבל בהחלט לא היה טעות. לינדלוף הפך את הסוף הפתוח, המורכב, לחלק בלתי נפרד מהחתימה שלו כיוצר

לטוב ולרע, דיימון לינדלוף יודע דבר או שניים על סופים. הסוף השנוי במחלוקת של "אבודים" אמנם מזוהה יותר עם שמו של ג'יי ג'יי אברמס, אבל הוא מלווה את הקריירה של לינדלוף כמו ענן אפור (או מפלצת עשן). היום, ממרחק של עשר שנים, קצת קשה לזכור את סדר הגודל של התופעה הטלוויזיונית שהייתה "אבודים" ואת השפעתה על הקולנועיזציה של הטלוויזיה, גם כי איבדה מעוף מעונה לעונה. הקריירות שלהם, כמובן, לא סבלו: אברמס קיבל לידיים את המושכות של המותג הכי יוקרתי בעולם הקולנוע, "מלחמת הכוכבים", ולינדלוף נשאר בעיקר בטלוויזיה, שם יצר את "הנותרים" וכעת את "השומרים", שתיהן יקירות המבקרים ("הנותרים" כיכבה בלא מעט רשימות סיכום העשור וגם "השומרים" הטרייה נכנסה לרשימה של Time Out).

ועדיין, בדיוק כפי שהסוף המבולבל והתלוש של "אבודים" עולה כשמדברים על כל פרויקט שאברמס מעורב בו – למשל, בתגובות המעורבות שקיבל "עלייתו של סקייווקר" – כך גם נראה שיעבור זמן עד שנקבל את לינדלוף ללא חשדנות ונסמוך עליו עם סופים.

אם יש משהו שאפשר להסיק מהסיום של "הנותרים" ומסיום העונה של "השומרים", זה שהסוף של "אבודים" אמנם היה מעידה (לא לדעת לינדלוף, כמובן), אבל בהחלט לא היה טעות. בניגוד לאברמס, שהמשיך לקריירה הוליוודית מצליחה בה הוא מקפיד לצייר בתוך הקווים, לינדלוף הפך את הסוף הפתוח, המורכב, לחלק בלתי נפרד מהחתימה שלו כיוצר.

"'אבודים' עסקה במסתורין, בשאלות ותשובות, ואני רציתי לנסות לענות על תעלומה שאפילו לא נשאלה עד אז", סיפר לינדלוף לאינדפנדנט לפני כשנה. "אמרתי, 'כולם מדברים על דובי קוטב, יוזמת דהרמה, ג'ייקוב, בואו נענה על השאלה של מה קורה כשאתה מת ועל התהליך שאתה עובר בשביל להגיע לאיזושהי רמה של חסד'. חלק מהקהל אמר: 'אה, זה לא היה ברשימה שלי. זה לא מעניין אותי'. אבל זה עניין אותנו".

"השומרים"

אפשר להצביע על דבר אחד שהשתנה מהותית בגישה של לינדלוף לאורך העשור: הוא עבר לרוץ למרחקים קצרים

מבלי להתייחס ישירות למתרחש בסופים של "הנותרים" או לפרק הסיום הטרי של "השומרים", אפשר להצביע על דבר אחד שהשתנה מהותית בגישה של לינדלוף לאורך העשור: הוא עבר לרוץ למרחקים קצרים. "הנותרים" הסתיימה לאחר שלוש עונות בלבד לבקשת היוצרים; "השומרים", למרות ההצלחה ברייטינג ובביקורות, טרם חודשה לעונה שנייה – מהלך לא שגרתי בימינו, בהם סדרות יוקרה מחודשות לעונה שנייה לפעמים אפילו לפני שהפרק הראשון משודר, לעיתים תכופות פשוט בתור הפגנת כוח, ביטחון במוצר ויצירת הייפ.

"השומרים" הסתיימה בפינאלה שיכולה לשמש כסגיר לעונה ולסדרה כולה, אך לינדלוף בכוונה מתעקש לפזר ערפל לגבי השאלה אם בכלל תהיה עונה שנייה. הוא אפילו קושר את זה להערצה שלו למקור – סדרת הקומיקס הקצרה של אלן מור (שהתפרסמה יותר כאוגדן יחיד ועטור שבחים, שהיה לקומיקס היחיד שנכנס לרשימת "100 הספרים הגדולים של המאה ה־20" שמגזין טיים פרסם ב־1999).

"רוב סדרות הקומיקס פשוט ממשיכות וממשיכות וממשיכות. 'השומרים' נגמרה, וזה מה שהפך אותה לכל כך מיוחדת. ולכן עיצבנו גם את הסיפור הזה כך שהוא יסתיים", אמר לינדלוף לא מזמן לווראייטי. "מה שלמדתי עם הזמן הוא שאתה צריך לדעת את התשובות לתעלומות שלך. אם אתה לא יודע אותן, אתה אבוד" – ולכו תדעו אם הניסוח הזה היה קריצה ישירה לסדרה ההיא שלו.

לינדלוף לא פוסל את האפשרות של עונה שנייה, אבל רומז שהוא עצמו כנראה כבר לא יהיה מעורב, וגם אם כן, שהיא כנראה לא תגיע בעוד שנה. כדאי, כמובן, לקחת את כל ההכרזות האלה בערבון מוגבל. לינדלוף הוא אמנם יוצר רציני, מוערך ועמוק, אבל הוא גם טרול לא קטן באופיו. אחרי כמה שערוריות טוויטר הוא מחק את החשבון שלו עם ציוץ פרידה קטוע במכוון (כזכור, הוא פשוט לא טוב עם סופים) ועוד ב-14 באוקטובר, 2013 – התאריך בו שני אחוזים מאוכלוסיית העולם נעלמו בעלילת "הנותרים". זהו מהלך קטן שכל המהות של לינדלוף מגולמת בו באופן מושלם: לחשוב על כל הפרטים הקטנים אבל לבצע אותם בכוונה בצורה מתעתעת ומעט מתסכלת.

בסיבוב היח"צ שקדם לעליית "השומרים" הוא טען שאלן מור, יוצר הקומיקס שידוע בהתנגדותו העזה לכל עיבוד טלוויזיוני או קולנועי ליצירותיו, הטיל עליו כישוף – בהתייחס לעיסוק של מור במיסטיקה ומאגיה. זה התסיס מעריצי קומיקס, הקפיץ את כתבי התרבות ובלבל את כל השאר. כמובן שלינדלוף לא באמת פחד מכך שבריטי בן 70 יטיל עליו לחש קסמים, אבל זו הייתה גם התייחסות לזעפנות המפורסמת של מור, גם לחיפוש הקהל אחר השערוריה, גם נבואה מדויקת על הזעם של גיקים מסוימים כנגד הפרשנות הפוליטית החשובה שהוא העניק ל"שומרים" ועדכנה אותה לימינו אנו. הכל התגשם.

אצל לינדלוף, שכבר עמד בליבה של תופעת תרבות עוצמתית, הטלוויזיה לא נגמרת כשהיא נגמרת. זו אולי גם המהות שלו כיוצר. ציוץ הפרידה ההוא של לינדלוף מסכם את זה הכי טוב: "לאחר מחשבה ושיקולים רבים, החלטתי ל–", הוא כתב. לסיים, להמשיך, לכתוב, להסתיר, לבלבל, לתעתע, להרעיש. תמיד לאחר מחשבה ושיקולים רבים. ופתאום כבר לא צריך להסביר למה הוא היוצר שמגדיר את העשור.