צריך גיבור: הדירוג האולטימטיבי של סדרות מארוול בעידן דיסני

הסדרות של מארוול ליוו את הקורונה. הן לא היו אמורות לעשות את זה, אבל ככה יצא. זה התחיל עם "וונדהויז'ן", המשיך עם לוקי, ומשם זה גלש לכל כך הרבה מקומות מוזרים ומופלאים עם דמויות חדשות או מוכרות, והמון רעיונות חדשים שהוכנסו ליקום הקולנועי הכי גדול בהיסטוריה (אולי רק שני לסטארוורס. וכך או כך, שני היקומים זמינים בדיסני+). אז החלטנו לעשות קצת סדר, ולדרג את כל הסדרות של השלב הרביעי של מארוול – החל מרגע שהסדרות הופקעו מ-ABC ונטפליקס לטובת דיסני.

8. הפלקון וחייל החורף

נתחיל בסדרה החלשה ברשימה, שכל מטרתה היתה להעביר את תואר "קפטן אמריקה" לסם ווילסון, שעד לאחרונה היה ידוע בתור פלקון. למרות שהסדרה מספרת באופן רגיש איך סם ווילסון מקבל על עצמו את התואר, הדרך לשם מלאה בקרבות שמבויימים ברישול, כי יוצרי הסדרה בחרו לנסות בכל הכוח לקבל דירוג לגילאי 13 ומעלה, וזה עוד מבלי לדבר על הנבלית הלא מספיק מעניינת קארלי מורגנת'או.

במקביל, לב הסדרה מנסה להגיד משהו על היחס לאפרו-אמריקאים באמריקה, על אלימות משטרתית ועוולות נוספות מהחיים האמיתיים, ולמרות המאמץ – ואולי דווקא בגללו – כל הניסיון לעסוק בנושאים חברתיים פשוט קורס תחת עומס הרצינות. למרות חשיבות הסדרה ביקום הקולנועי, היא פשוט הייתה יכולה להיות כל כך הרבה יותר טובה אם הייתה קצת יותר משולחת רסן ואמיצה. 

7. הוקאיי

נדמה שבשלב 4 של מארוול יש תמה חוזרת – העברת השרביט. "הוקאיי" העבירה את הקשת לגיבורה חדשה, קייט בישופ (היילי סטיינפילד). זאת הייתה הסדרה הראשונה של מארוול שבאמת הרגישה כמו קומיקס, אבל היא התקדמה מאד לאט, והתמקדה יותר מדי בדרמה המשפחתית של הוקאיי, ופחות מדי במה שמעניין: הנבל המצוין שחזר מדרדוויל (ווילסון פיסק, שמגולם בידי וינסנט ד'אונפוריו) ובגיבורות העל החדשות: קייט בישופ ואקו.

שילוב היקום הקולנועי של מארוול ליקום של דרדוויל עשה את העבודה, אבל זה לא מספיק בשביל להחזיק סדרה שלמה. הסיפור עצמו די בנאלי, אין יותר מדי תפניות וטוויסטים מלבד חזרתו של הנבל, ובכלל היה אפשר להפוך את הסדרה הזאת לסרט של שעתיים אם רק לא היו מתעצלים בחדר העריכה. אם הרגע הכי טוב בסדרה שלך הוא סצינה שולית ממחזמר פיקטיבי – אתה יודע שיש כאן בעיה. 

6. מיס מארוול

הסדרה שהציגה לנו את קאמאלה, נערה מוסלמית צעירה ומעריצה של האוונג'רס – ובמיוחד של קרול דנברס, הלא היא קפטן מארוול. קאמאלה מקבלת כוחות על דרך צמיד עתיק ששייך לסבתה, ואז ארגון ממימד אחר מתחיל לעקוב אחריה, וכעת היא צריכה לבחור צד. מיס מארוול מציג גיבורה כיפית ורגישה שכיף לראות על המסך, עם בימוי מצוין של מספר במאים מוסלמיים. נחמד לראות שמארוול מציגה את האיסלאם דרך העיניים של המוסלמים עצמם.

אך למרות ש"מיס מארוול" היא סימן חיובי יחסית בנוף, הסדרה לעתים צפויה מדי ולא תמיד ברור מה המסר שהיא מנסה להעביר – לפעמים לטובה ולפעמים לרעה. אימאן ולאני היא ליהוק מושלם שלגמרי מציל את הסדרה, ואין ספק שזו סדרה שמארוול הייתה צריכה. כי כמה כבר אפשר למחזר גיבורים?

5. שי-האלק

אולי הסדרה הכי שונה מכל מה שראינו עד היום במארוול. בעצם, יש עוד אחת, אבל היא גבוה יותר ברשימה. זו סדרה שהיתה מעוררת מחלוקת עוד לפני השקתה, ונשארה כזו גם אחרי פרק הסיום. ותכלס, מובן למה היא מפלגת – הרבה מוסכמות נשברו כאן, גם של גיבורי על, גם של מארוול עצמם, בטח כמה מוסכמות של דיסני ובעיקר, מוסכמות של קיר רביעי.

ג'ניפר וולטרס (טטיאנה מסלאני) חשפה בפנינו את הצד המשפטי של מארוול, אבל לא פחות, את הצד הקליל שלהם. למרות שגם כאן היו כמה נקודות חשובות ליקום של מארוול, היא מרגישה כמו סדרה לא חשובה במכוון. סוג של בלון ניסוי עם הצלחה חלקית. ככל שנתקדם ברשימה הזאת אנחנו גם נראה כותרים קצת יותר אפלים וכבדים, אבל "שי-האלק" לגמרי מעבירה הזמן בכיף, והוסיפה ליקום הקולנועי של מארוול זווית שמעולם לא ראינו. חוץ מזה, פרק הסיום הוא אחד המוזרים יותר שעשו במארוול, לטוב ולרע. 

4. מה אם…?

המולטיוורס הוא אחד מהפרויקטים השאפתניים ביותר של מארוול ולכן, דרך הסדרות שלה, היא החלה לספק לנו הצצה ליקומים שונים עוד לפני שהופיעו בסרטים. הסדרה המאויירת של מארוול הציגה דרך סיפור מסגרת של יקומים שונים כמה סיפורים מוכרים, עם טוויסט קטן. לדוגמה: למשל, מה אם ט'צ'אלה היה הופך לסטאר-לורד במקום פיטר קוויל, או מה היה קורה אם אולטרון היה מנצח? סוף סוף הזדמנות לשחק קצת עם העלילות באופן מעניין ומבדר.

בעזרת אנימציה מרהיבה, הסדרה איפשה המון חופש אמנותי, וגם הופעה אחרונה של צ'אדוויק בוזמן, גם אם רק בקולו. בתוך כל זה, הסדרה הצליחה להשתלב באופן נהדר עם הסרטים שיצאו אחריה, וההשפעות שלה ב-MCU מורגשות. הסיפורים שראינו מרחפים מעל ראשי הגיבורים, גם אם הם לא מודעים לכך. זו היתה יציאה של מארוול, גם אם היא מבוססת על קונספט זהה בקומיקס, והבחירה להפוך אותה לסדרת אנימציה היתה לא רק הגיונית, אלא גם יצרה אלמנט נוסף בעולם המארוולי. 

3. מון נייט

"מון נייט" היא בעיקר הסדרה שמארוול פיתחה כדי להראות למתחרים ב-DC איך עושים סדרת קומיקס אפלה ואיכותית. אוסקר אייזק נכנס לנעליו של סטיבן גרנט, חוקר התרבות המצרית בעל פיצול אישיות שמגלה שיש לו כוחות על שניתנו לו מאל הירח המצרי. נו, אתם יודעים – הסיפור הקלישאתי הזה. וגיבורי על נמדדים רק לפי הנבלים שלהם, אז מזל שבמון נייט יש את ארתור הארו, בגילומו של אית'ן הוק, שנותן תפקיד מצוין.

הסדרה מלאה בטוויסטים והפתעות, ולמרות שלפעמים חוסכת באקשן (בדרך יצירתית לפחות), היא כן מציגה סצינות קרב מרשימות יחסית לסדרות שראינו עד עכשיו, תפניות עלילתיות מעניינות ופתרונות אמנותיים יצירתיים. יוצרת הסדרה, דניאל אימאן, הבטיחה ש"מון נייט" תהיה אפלה יותר מכותרים אחרים של מארוול, והיא לגמרי מקיימת. וכל זה עוד עם הסיכון שמדובר בגיבור שולי יחסית של מארוול. וכל מה שהיה צריך כדי לכסות על זה הוא שחקנים מעולים ותסריט שמשאיר אותך במתח, ובכנות – מפתיע שזה בא ממארוול. 

2. וונדה-ויז'ן

בניגוד לכל הסדרות ברשימה, כוחה הגדול של וונדה-ויז'ן לא נמצא בכמה היא תרמה לסיפור הגדול או איזה קרבות CGI יפים עשו שם, אלא ברעיון נראטיבי פשוט שמנוצל לבניית פורמט יצירתי להפליא, שבתורו מגולל סיפור קטן. כל הדברים הנ"ל לא אופייניים למארוול, או לסדרות קומיקס, ולכן זו גם סדרה שספגה לא מעט שנאה ממעריצי מארוול, שפתחו דיסני+ כדי לראות גיבורי על מפוצצים דברים, ומצאו פרק של סיטקום מהפיפטיז. לכן דווקא עבור אנשים שלא נמשכים לסדרות קומיקס, ועל אחת כמה וכמה עבור חובבי טלוויזיה, זו סדרה מופתית.

מבלי לספר לנו, מארוול יצרו סדרת אנתולוגיה שנולדת מתוך הסיפור הפנימי, ומאפשר ליוצרים לשחק בפארודיה/מחווה לתולדות הסיטקום הטלוויזיוני. לשם שינוי, הקריצות והאיסטר-אגז לא כוונו רק למעריצי מארוול, אלא לכל מי שגדל עם פסקול צחוק בבית. האופן היצירתי בו שילבו את העלילה האמיתית מתחת לפני השטח היא ההברקה הגדולה, והאופן בו הסיפור התפתח היה מעניין – אבל הסיבה היחידה שהסדרה לא תופסת את המקום הראשון הוא סיום צפוי להפליא שגם נופל לכל קלישאות מארוול. ובכל זאת, מדובר בטיפול אמנותי מאוד מרשים באובדן ואבל ואימהות, אבל עם מכשפה במרכז.

1. לוקי

טום הידלסטון כבר הפך לבן בית באולפנים של מארוול. הוא הופיע לראשונה בסרט של ת'ור עוד בשנת 2011, וחזר מאז לתפקיד לא מעט. למרות ההופעות החוזרות (והקצרות) שלו, המעריצים רק המשיכו לבקש עוד ממנו, לכן זה לא הפתיע במיוחד שלוקי קיבל סדרת טלוויזיה משלו. מה שכן הפתיע זה הסיפור, המורכבות של לוקי כדמות והאופן שבו הציגו לנו את המולטיוורס לראשונה.

בלש במשטרת היקומים (אוון ווילסון שנותן עבודה) חוקר מקרי רצח ביקומים שונים שבוצעו על ידי לוקי מיקום אחר. הלוקי שלנו, אותו אנחנו מכירים ואוהבים, נגרר על ידי הבלש כדי לפתור את התעלומה, וממשיך להרפתקה מטורפת במהלכה הוא מתקרב לפסגת שאיפותיו: לשלוט בטיימליין. ואז מגיע הנבל הבא של מארוול, קאנג הכובש (בתצוגת משחק מרשימה של ג'ונתן מג'ורס). 

לוקי הוא סיפור שכתוב ממש טוב ומבויים ממש טוב, אבל הוא גם מעצב את העולם של מארוול באופן מופתי ומפשט לצופה את תאוריית היקומים המקבילים של מארוול – אקט לא פשוט בכלל. יחד עם מגוון קריצות למעריצים (לוקי התנין, אנחנו איתך!), זו פשוט סדרה מעניינת, עשויה היטב שמצליחה להרחיב את העולם של מארוול גם ברמה נראטיבית, וגם ברמת מה הם מסוגלים לייצר. ועד כה, זו הסדרה הכי טובה בשלב הזה.