הלם בלוינסקי: דלידה היא לא המקום הנפלא שהיא יכולה להיות

השבוע, בפעם ראשונה אחרי שנתיים, הגיעו אורחים מחו"ל. שפשפנו את האנגלית, נחשפנו למנהגים מוזרים (ידעתם שיש מקומות בעולם שהם עושים פיצה-פיתה בלי לפתוח את הפיתה? אין יותר שום דבר קדוש) ובעיקר הבטחנו לקחת אותם ל"מקומות עם אווירה". מכאן הדרך לדלידה הייתה ממש קצרה (כלומר יחסית קצרה, כי שום דרך לא קצרה כרגע באתר האסון התעבורתי המכונה גוש דן).

קשה להתווכח עם כמויות השיק שדלילה מביאה כבר כמעט עשור לרחוב זבולון. אפילו בסטנדרטים של שוק לוינסקי, השוק הכי שיק באזור, דלידה מצליחה לבלוט. בעיקר כי לא מדובר במסעדה. כלומר לא רק במסעדה. אנחנו כבר על סף הגדרה כמתחם. מסעדה בצד אחד של הרחוב הקטן. בר מהצד השני, שתי המדרכות מלאות בשולחנות מפוצצים באנשים שמייצרים באזז בכמויות מסחריות. ועוד לא אמרנו מילה על השיפודיה שהיא אופציה אדירה לצהריים באזור.

דלידה (צילום: יונתן בן חיים)

הבעיה במקומות כאלו שהוויבים שלהם מרעידים את הרחוב, היא שגם הם יודעים את זה ומנסים לשמור על המעמד. אז המוזיקה חזקה מדי, והשולחנות קצת לא נוחים, והשירות קצת מתנשא בלי שום הצדקה (אם כי לא באופן בלתי נסבל ובטח לא שום דבר שלא ראינו במקומות כאלו בעבר). עכשיו רק נשאר לגלות עם האוכל שווה את כל ההייפ הזה.

>> המסעדות הכי טובות בתל אביב: בכמה מתוכן ביקרתם?
>> בשבוע שעבר אכלנו במסעדת הרחוב "אהן תאי" ועדיין חריף לנו

ובכן, אם לשפוט על פי הטרטר דג ים, התשובה היא כן, כן ושוב כן. שימו שנייה בצד את הדג עצמו שהיה נהדר ואת סלסת העגבניות המצויינת שתיבלה אותו ואת העשבים מלמעלה. כי מה שעשה את זה לביס כה נהדר היה בליני יוגורט שמנמן שעליו ישבו שאר המרכיבים. התוצאה היא מבחן רורשך של רכות. 50 גוונים של רכות שמגיעים ביחד ותוקפים את מרכזי האושר בעדינות מסתערת. אפשר רק לאחל שכל הארוחות שנאכל בעיר יתחילו ככה.

שיפוד שקדי העגל שהגיע אחר כך הצליח לשמור על הרמה, אבל רק אם עצמת עין (תרתי משמע) והתעלמת מהצזיקי קארי שהוגש איתו. השקדים עצמם היו עשויים מושלם, בדיוק במידה הנכונה, צורבים מבחוץ ונעימים מבפנים. צזיקי קארי נשמע כמו משהו שיכול להיות רעיון מעניין. הביצוע שלו היה לא ברמה. הרבה יותר מדי קארי שהשתלט על כל האירוע בלי לקחת שבויים. הרבה פחות מדי חמיצות שתשבור את כל האגרסיביות הזו.

דלידה (צילום: יונתן בן חיים)

למרבה הצער למנה הבאה, קרפצ'יו עגבניות ושרימפס, גם לעצום שתי עיניים לא היה עוזר. בואו לא ניכנס שוב לראנט על זה שלא כל דבר שדופקים אותו הופך לקרפצ'יו, כי זה לא אפילו לא החלק הבעייתי כאן. מה שיש פה זה עגבניות מעוכות, גרמולטה, קצת גבינה וכמה שרימפס. זה רוטב דיאבלו בלי הפסטה ובלי החריפות, כלומר סתמי להפליא. אם היה נסיון להגיד משהו במנה הזו, לא הייתה שום דרך לשמוע אותו.

הקובה ניה היה שיפור מסויים, למרות שגם הוא סבל מלא מעט בעיות. הבשר היה מתובל מצוין, ולמרות שאפשר היה להוריד מכמויות השומן הוא עדיין היה נעים ועדין. מצד שני להגיש עם המנה הזו טוסטים של בריוש הייתה החלטה איומה. אולי בגלל שהם היו במרקם שהרגיש שגוי ולגמרי הרס את הביס.

ואז הגיעו הבורקסים. זה נאמר ברבים כי היו שניים, למרות שבתפריט היו להם שמות שונים. היה בורקס חלקי פנים. והיה מאפה פתוח של תרד (למרות שבחשבון הוא מופיע כבורקס, אז תחליטו). אם היה הבדל בבצק? לא שאנחנו שמנו לב. וזה לגמרי דבר טוב כי הבצק היה נהדר. בכל זאת, שוק לוינסקי. בורקס חלקי הפנים היה המוצלח מבין השניים, למרות שלא היה יותר מחביב. המילוי היה עדין מדי ולמרות שאפשר היה להרגיש טעם אדמתי, היה קשה מאוד להרגיש בחלקי הפנים עצמם. אם הייתם אומרים שזה פטריות, יש מצב שהייתי זורם ולא שם לב להבדל. מאפה התרד היה יכול להיות מוצלח אלמלא מכות מלח כמעט לא סבירות שהצליחו להפתיע כל פעם מחדש ולא לטובה. עוד רעיון נחמד שלא עבר טוב את שלב הביצוע.

דלידה (צילום: יונתן בן חיים)

שתי המנות הבאות היו מהרגעים הקשים ביותר של הערב. חייבים להודות, מנה שבתפריט מתוארת כ"פרנץ' טוסט ומח עצם" צריכה לשדר פעמוני אזעקה באופן אוטומטי. הבעיה שהיא מנגנת אצלי על כל הנקודות האפלות. בסוף יש כאן שתי עצמות מח ושני טוסטים עבים מדי ושומניים מדי וזה פשוט לא עובד. לא עובד ברמה של להתבאס ממח עצם. ומי רוצה לחיות בעולם שבו אפשר להתאכזב ממח עצם?

לסשימי אינטיאס היה דווקא פוטנציאל, והייתי שמח לספר לכם את הרשמים שלי מחלב הקשיו עם הזעתר שהוגש איתו, רק שקשה היה להבחין בטעמים לאור כמויות המלח הבלתי סבירות שהוא ישב בתוכן. זה היה כל כך מלוח, שהייתה תחושה מסביב לשולחן שכל מה שחסר זה לימון וטקילה, והייתה לנו מרגריטה נהדרת.

שיפוד הקלאמרי, לעומת זאת, היה תזכורת שיש בדלידה גם מנות ממש מוצלחות. כל כך קל (ומקובל) להרוס קלאמרי אבל כאן הצליחו להתגבר על כל הקשיים ולהביא שיפוד קלאמרי מעולה שפשוט אי אפשר להפסיק לאכול. כל כך טוב שלא צריך בכלל את סלסלת העגבניות שהוגשה איתו, הלוואי שאת אותם הדברים אפשר היה להגיד על הקבב. גם פה היה בסיס לא רע אבל הוא היה עמוס מדי בבצל ובצנוברים ואפילו לא הצליח לשמור על הצורה שלו והתפרק בדרך לביס. בואו נגיד שיש לו עוד מה ללמוד בשביל להתקרב לקלאמרי.

דלידה (צילום: יהונתן בן חיים)

קציצות הדגים היו סיום די אמביוולנטי לכל האירוע. מצד אחד היה להן מרקם של גפילטע פיש, שזה בפני עצמו עניין מרתיע גם אנשים שמוכנים לאכול גפילטע חם ישר מהסיר (לא נהוג להשתמש כלפיהם בביטוי "סוטים", אבל לגיטימי ואפילו מקובל לשפוט אותם בלב). מצד שני הם היו מספיק טעימים כדי שאפשר היה להתעלם מהבעייתיות. תוסיפו לזה רוטב משגע של יוגורט עם טעמים של ים ותקבלו מנה שדורשת קפיצה למים, אבל לגמרי שווה את זה.

>> המקום החדש של נדב ודניאל הוא תאילנד על החוף
>> לפני שבועיים אכלנו בשילה והיה טעים. אבל יש אבל

בשלב הזה הרגשנו שאכלנו את כל התפריט, אז עברנו לתפריט הקינוחים. הקראק פאי היה חביב והדבר היחיד המעניין בו היה הייתה התחושה שהוא יצא מהמקרר שניות לפני שהוא הגיע לשולחן והביא איתו קור שקצת עידן את המתיקות. זה השאיר את הפאי רק "מתוק מדי" במקום "מתוק מדי אבל ממש". בכל מקרה, חיסלנו את כולו. הטארט לימון היה גם הוא נחמד מאוד. הבצק היה בעובי הנכון, הלימון היה מאוזן שכבת המרנג הרכה הייתה בדיוק מה שצריך כדי לצאת עם טעם טוב (ועם דברים דבוקים בשיניים).

דלידה (צילום: יחסי ציבור)

דלידה היא בדיוק כמו האוכל שלה – רעיון נהדר עם בעיות בביצוע. יש לה את כל מה שצריך כדי להיות מקום נפלא, אבל היא נופלת כשזה מגיע לשלב המימוש וזה מבאס, כי ברור שיש שם את הפוטנציאל ואת המנות שמממשות אותו. יש פשוט יותר מדי מקומות שבהם כל הרעש הסביבתי חודר למטבח ונראה שקצת מפריע. זה עדיין מקום שמאוד כיף לבוא ולשבת בו בשביל האווירה, אבל אם אתם רוצים לאכול כאן ולהנות, עדיף להגיע בצהריים וללכת על השיפודים.

★★✯ 2.5 כוכבים (★★★★ 4 כוכבים למנות הים)
דלידה, זבולון 7, א'-ה' 02:00-17:00, סופ"ש 02:00-11:00, 03-5369627

טרטר דג ים 68
בורקס חלקי פנים 62
שיפוד שקד 43
קרפצ'יו עגבניות ושרימפס 57
פרנץ' טוסט מח עצם 73
קובה נייה 59
שיפוד קלמרי 49
בורקס תרד 59
קבב טלה 51
קציצות דגים 69
סשימי אינטיאס 68
טארט לימון 48
קראק פאי 52