כוכבי האידיוקרטיה: הדמויות הכי מטומטמות בטלוויזיה אי פעם

פטריק סטאר ("בובספוג מכנס מרובע")

כוכב הים הוורוד הוא המימוש האולטימטיבי של הביטוי "No Thougts, Head empty". וזה לא שחברו הספוג הוא גאון הדור, אבל יש לו טוב לב, כישרונות מפתיעים וחוכמת חיים תמימה שמפצות על זה. לעומתו, החבר הנאמן פטריק "טיפש יותר משק של חיתולים", כפי שהגדיר זאת בעצמו פעם. כמה דוגמאות מתבקשות: הפעם שהוא מסמר לעצמו קרש למצח; היום בו ניסה לעבוד בסרטן הפריך, וכשלקוחות התקשרו לשאול אם הם הגיעו למסעדה הוא ענה להם "לא, זה פטריק", וכמובן משפט המחץ "האם מיונז הוא כלי נגינה?". בדיוק בגלל כל זה אחד הפרקים המתסכלים בסדרה הוא זה שבו פטריק משיג את הדבר האחד האחד שבובספוג אף פעם לא מצליח לעשות – להוציא רישיון נהיגה בספינה ממונעת. למזלו של הספוג, כשהדלק בסירה נגמר פטריק זרק אותה לפח בטענה שהיא מקולקלת.

רנדי היקי ("קוראים לי ארל")

אחרי שהוא נפגע קשות בתאונת דרכים ולומד על קונספט הקארמה, העבריין הסדרתי ארל היקי מחליט לפצות את כל קורבנותיו על הנזקים שגרם להם. אחיו הנאמן רנדי מתלווה אליו בהרפתקאותיו המשונות, ולמרות שיש לו המון כוונות טובות, מדובר באחד הטיפוסים הטיפשים ביותר בעיירה שרוב תושביה די טמבלים גם ככה.

בשונה מפטריק, לרנדי דווקא יש לא מעט מחשבות בראש, הן פשוט מאוד מוזרות. כך, לדוגמה, כשארל ורנדי מגיעים לקומונה היפית הוא אומר לאחיו שהם חייבים לעזוב כי "ההיפים האלה משוגעים, הם לא מאמינים בפלסטיק. אבל פלסטיק קיים, ראיתי אותו!". מפעם לפעם יש לו רגעים של תבונה פתאומית, אבל רוב הזמן הוא סוג של ילד מגודל שלא כל כך מבין מה קורה מסביבו. למזלו, הוא מספיק נאיבי ומספיק טיפש כדי לא להבין כמה הוא לא מבין, אז הטיפשות לא מפריעה לו לחיות את חייו במלואם.

ג'ואי טריביאני ("חברים")

רוב הדמויות ב"חברים" הפכה עם הזמן לגרסה מוקצנת וקריקטורית של עצמה. מוניקה הפכה לחולת ניקיון אובססיבית ודי טרחנית, צ'נדלר הפך מבחור ציני עם חוש הומור לאלוף בדיחות האבא ורוס הפך לפסיכופט מתפקד. אבל המקרה החמור ביותר הוא כנראה זה של ג'ואי – בעונות הראשונות הוא היה טמבל נחמד ורודף שמלות עם נטייה ליציאות מטומטמות, אבל מעונה לעונה הוא נעשה יותר טיפש וגם יותר ילדותי. היוצרים הצהירו פעם שהתכנון המקורי שלהם לא היה שג'ואי יהיה מטומטם במיוחד, אבל מאט לבלאנק היה כל כך טוב בלהראות טמבל שהם פשוט לא עמדו בפיתוי. וכך יצא שנשארנו עם האידיוט החמוד הזה, בחור כל כך קשה קליטה שצ'נדלר כבר יודע לזהות מתי הגלגלים מסתובבים אצלו ולצעוק "תגיע לשם מהר יותר!".

בסופו של דבר "חברים" הייתה סדרה רומנטית, וברור לגמרי למה ג'ואי הוא הדמות היחידה מהשישייה שסיים את הסדרה רווק. בהתחלה זה היה בגלל הנטייה שלו לשכב עם בחורות ואז לא להתקשר אליהן, אבל עם הזמן הטיפשות שלו הפכה אותו לילד במצוקה, כזה שאין לו באמת אופציה לפיתוח דמות או למערכת יחסים רצינית. זה קצת חבל, כי ההתאהבות ברייצ'ל אפשרה לו לממש את הפוטנציאל שלו כדמות לרגע וחצי, לפני שהסדרה מיסמסה את הניסיונות שלהם לקשר רומנטי ועברה לעלילה הזניחה הבאה. ואל תדברו איתנו על הספין אוף "ג'ואי", אנחנו מדחיקים את קיומו. 

רוז ("בנות הזהב")

לפני שהפכה לליהוק קבוע לתפקיד הקשישה החמודה עם הצד האפל או הפרוע, בטי וויט הייתה רוז ניילנד – מתוקה, תמימה למראה וטמבלית לגמרי. שיחה ממוצעת של ארבעת גיבורות הסדרה נוטה להיות מהירה ושנונה, ורוז נוטה להיות זו שנשארת איכשהו מאחור, מבולבלת. הביט הקומי הקבוע שלה היה לספר סיפור מטורלל לגמרי, לפלוט אמירה חסרת טקט לחלוטין או להציע עצה ממש מטופשת, ולהישאר עם חיוך קבוע ועיניים ריקות עד שהקהל באולפן מסיים לצחוק. היא מוזרה כמו פיבי מ"חברים", אבל בלי המודעות העצמית שהופכת את פיבי ל"אקצנטרית".

בשונה מדמויות רבות ברשימה הזו, רוז היא לא חדלת אישים – היא מצליחה בעבודתה, אמא טובה, חברה נאמנה ובסך הכל, היא אחלה. אולי בגלל זה לא מעט ממעריצי הסדרה חושבים שהטיפשות שלה לא לגמרי אותנטית, אלא הדרך שלה לחיות כרצונה בלי להסתבך יותר מדי עם הסובבים אותה. אם זו האמת, היא שחקנית מחויבת לחלוטין לדמות, כי היא אף פעם לא מפספסת הזדמנות לא להבין בדיחה או רפרנס תרבותי בסיסי (נגיד, "הגם אתה ברוטוס?", "לא, זאת אני רוז! פשוט השיער שלי נראה קצת אחרת"). 

פינקי ("אנימניאקס" ו-"פינקי והמוח")

פינקי והמוח הם יין ויאנג – אחד אכזר, השנה חמוד. אחד מוביל, השני מציית. ובמיוחד – האחד גאון מרושע, השני כזה שאם תשתילו את המוח שלו בציפור היא איכשהו תירה לעצמה ברגל. הוא לא סתם דביל, הוא כאוטי ממש. הוא ממציא מילים, עושה קולות מוזרים, אוכל צבע ואומר "יש לזה טעם של עוף". הוא מציע להכין פאייה ולערבב לתוכה את הספייס גירלז. והכי חשוב – הוא תמיד מצליח לשבש איכשהו את התוכניות הגאוניות של המוח. למעשה, הוא טיפש בצורה מצילת חיים, כי אם המוח היה חולק כלוב עם עכבר חכם ויעיל – או סתם עכבר פשוט – כנראה שהוא כבר היה הדיקטטור העליון של כל הפלנטה. 

כל זה נכון על פני השטח, אבל הרשו לי להציג לכם תיאוריה אחרת – אולי פינקי בכלל לא טיפש? מעריצים רבים משוכנעים שהראש החלול של פינקי מסתיר גאונות סמויה, כזו שאפילו הוא לא מצליח להבין. שני פרקים של "פינקי והמוח" מציגים סיטואציה שונה מהנוסחה הרגילה שבה למוח יש תוכנית ופינקי משבש אותה, ובפרקים הנ"ל דווקא פינקי הוא זה שמתקרב להצלחה במטרה הסיזיפית להשתלט על העולם – באחד מהם הוא כמעט מצליח לשכנע מנהיגים להעניק שליטה על מדינותיהם לצמד העכברים, באחר ביל קלינטון מסדר לו ג'וב בקבינט שלו. טענה נפוצה אחרת היא שפינקי מבין בדיוק עד כמה חברו מסוכן ושהוא מסכל את כל מזימותיו בכוונה. נארף!

קלסו ("מופע שנות השבעים")

כולנו למדנו בבית ספר עם מישהו שהוא מצד אחד חתיך ופופלורי ומצד שני טיפש כמו כפכף. בשביל התיכוניסטים של פוינט פלייס, ויסקונסין – הבחור הזה הוא מייקל קלסו. הוא לא הדמות הטיפשה היחידה בסדרה – גם פז, ג'קי וההורים של דונה לא ניחנו בחוכמה יתרה – אבל קלסו היה ונשאר נער הפוסטר של הטמטום, זה שעושה את ההחלטות המטופשות ביותר וזה שיש לו הכי פחות סיכוי להתאפס על עצמו עם הזמן. כמה וכמה פעמים הסדרה רומזת שלמעשה יש לו פוטנציאל חבוי, אבל הוא חי בשלום עם הטמטום והאימפולסיביות של עצמו – כי חוץ מלהיות טמבל חסר תקנה הוא גם שחצן, אנוכי ומאוהב בעצמו.

האופי הבעייתי של קלסו בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים, אבל בעיקר בנטייה שלו לבגוד בבנות זוגו ולרדוף אחרי בחורות בלי להשקיע יותר מדי מחשבה ברגשות שלהן. כשמנסים להתעמת איתו על זה, התגובה שלו נוטה להבהיר שפשוט אין לו מושג מה הסיטואציה שבה הסתבך – נניח, כשהוא זועם על נשיקה בין ג'קי לקולגה למרות שבגד בה בעצמו, ומסביר "את בגדת מתוך שנאה, אבל אני בגדתי בגלל שמחה". איכשהו, דווקא הטיפשות היא זו שמשאירה אותו דמות שאפשר לחבב – למרות כל מגרעותיה. 

איי.ג'יי ("הסופרנוס")

למצוא דמויות באמת טיפשות בסדרות דרמה זה הרבה יותר מאתגר מאשר בקומדיות. בהתאם, אפשר לטעון שבנם השני של טוני וכרמלה סופרנו לא טמבל ברמה של שאר הדמויות ברשימה הזו. זה אולי נכון לעונות הראשונות, אבל ככל שהעונות מתקדמות איי.ג'יי הופך מילד סקרן וחביב אבל קצת דביל לדמות כמעט לא מתפקדת שמסרבת להשקיע מחשבה יתרה בפעולות שלה. ההתבגרות שלו פשוט נתקעת מתישהו, ובמקום להפוך מנער למבוגר הוא פחות או יותר נשאר ברמה הרגשית של בן 13. כישלון חינוכי? טראומה כתוצאה ממצוקה נפשית? עונש קארמתי לטוני? סתם כתיבה מחופפת? לא ברור, אבל בגלל שאין דין "הסופרנוס" כדין סדרות של קווין ג'יימס, הטיפשות של איי.ג'י קצת יותר מורכבת מסתם "מדובר באידיוט".

אי.ג'יי מתעניין בנושאים גדולים ורציניים, אבל הוא לא מסוגל להבין אותם לעומק אלא רק להתאבסס עליהם ברמה שטחית. האובססיביות הזאת עושה אותו אומלל, כי הוא נסחף לתוכם בלי להיות מסוגל להסביר את הסיטואציה המורכבת לעצמו. בשלב מסוים נראה שהוא פשוט משחרר מעצם הניסיון להבין ופשוט מתחייב לחיים של נוחות, ראש קטן והדחקה של דברים מורכבים מדי. וזה מה שהופך את איי.ג'י לדמות שהיא לא רק די טמבלית, אלא לטמבל מהסוג הטרגי, זה שבחר בטמבליות כדרך חיים.

 האבא/בן זוג הדביל (הרבה יותר מדי קומדיות)

אשתו יפה, חכמה ומוצלחת ממנו, הילדים שלו כנראה בזים לו, הוא חסר תועלת למדי והחיים התאכזרו אליו, אבל הוא לא יוותר בכזאת קלות – הוא נחוש לחיות את חיי המן-צ'יילד שלו במלואם, לעשות את כל השטויות העולות על רוחו ולתת לאשתו, משפחתו וחבריו לסדר את הבלאגן שהוא משאיר אחריו. יש כמות מפתיעה של דמויות כאלה, ביניהם הומר סימפסון, פיטר גריפין, טים מ"שפץ ביתך", אנדי מ"מחלקת גנים ונוף" (לפחות בתחילת הסדרה), פרד פלינסטון ובערך כל דמות שקווין ג'יימס אי פעם גילם.

עם השנים קיבלנו גרסאות מעט יותר מחוכמות של דמויות כאלה – אבות שהם אולי לא מודל החיקוי האולטימטיבי, אבל גם לא חדלי אישים לגמרי, עם ימים טובים יותר ופחות. לאחרונה גם קיבלנו את "קווין יכול ללכת להזדיין", ששמה שואב השראה מסדרה זניחה למדי בכיכובו של קווין ג'יימס – "קווין יכול לחכות", ומפרק את קלישאת האבא/בן זוג הסיטקומי הזו. בסדרה, אליסון מפתחת איבה הולכת ומתעצמת כלפי בעלה קווין, ילד-נצחי אנוכי וכמובן מטומטם מאוד, כאשר הסצנות בהשתתפותו מבוימות כמו סיטקום עם צחוקים מוקלטים בעוד הרגעים שבהם היא בנפרד ממנו מוצגים כסדרת דרמה רצינית עם טאצ'ים של מתח ואימה פסיכולוגית. אליסון נושאת על כתפיה את הצורך לנהל לא רק את חייה שלה אלא גם את אלה של בעלה חסר התועלת, שכל יום ממציא לעצמו שטות חדשה להסתבך בה. לא רק שהיא זוכה על כך לאפס הערכה או תגמול רגשי, בכל פעם שהיא מנסה לעשות שינוי כלשהו בחייה הדמויות מסביבה עושות ממנה צחוק. ובתוך הזגזוג הז'אנרי הזה, זה לא סתם עצוב, זה מטריד ממש.

בלונדיניות מטומטמות (סיטקומים רבים מספור)

נו, את זה באמת כבר לא צריך להסביר. התרבות הפופולרית החליטה מתישהו ששיער בלונדיני, אמיתי או שלא, מעיד לרוב על שטחיות, בורות או סתם טמטום חסר תקנה. דוגמאות לבלונדיניות טמבליות בטלוויזיה תמצאו באידית באנקר מ"הכל נשאר במשפחה", באבלס מ"בנות הפאוור פאף", בריטני מ-Glee, בריטני מ"דריה", די די מ"המעבדה של דקסטר", וכמובן הבלונדה המטומטמת האולטימטיבית, קלי באנדי מ"נשואים פלוס". אם תשאלו את קלי, אגב, בלונדיניות אינם טיפשות, זה סתם "סטריאו-סיסטם".

בדיחות על בלונדיניות טיפשות כבר ישנות ושחוקות בשלב הזה יותר מבדיחת הביצים במלח בליל הסדר. אז בימים אלה דמות שתקבל איפיון כזה לרוב תעבור פיתוח דמות משמעותי או תתגלה כחכמה לאללה בסתר. קחו לדוגמה את הארלי קווין, שגם מככבת בשנים האחרונות בסדרה משלה – היא אמנם די טמבלית בימיה כסיידקיק של הג'וקר, אבל סיפור הרקע שלה מספר על אישה מבריקה ומהירת קליטה, שהגיעה להישגים לא רעים בגיל צעיר ופשוט קצת התחרפנה מתישהו. אחרי שהיא נפרדת מהחבר פושע העל היא צריכה למצוא מחדש את היכולת לנצל באמת את היכולות והחוכמה שלה, כך שהסיפור הוא לא על אישה צהובת שיער שהיא גם מטומטמת, אלא על מימוש עצמי, הקטנה בתוך מערכת יחסים והפער בין ציפיות החברה (או בן הזוג) לבין הפוטנציאל האישי. מי אחראית לשינוי? לרוב יציעו כתשובה את אל וודס ו"לא רק בלונדינית", אבל שווה לשקול גם את רייצ'ל גרין וההפיכה המהירה שלה ב"חברים" מג'ואיש פריננס סתומה למראה לאישה עצמאית עם ראש על הכתפיים.