דע את מקומך: מופע הארנבות של ד"ר קספר לוקחים את המנגינות בקלות

חוסר היומרה והקלילות של האלבום החדש של מופע הארנבות של ד"ר קספר נותן לו נקודות זכות גם איפה שלא לגמרי מגיע לו

רוחות רפאים ידידותיות. שי להב ואורן ברזילי
רוחות רפאים ידידותיות. שי להב ואורן ברזילי
16 בדצמבר 2015

שי להב ואורן ברזילי מחזירים מבט על גבי עטיפת "מנגינות" – האלבום החדש של מופע הארנבות של ד"ר קספר (שם שיש להניח שבשלב הזה הם תקועים איתו כמו עם כתובת ג'ימייל היתולית שלפני עשור נראתה לרגע כרעיון טוב). הם נראים קצת רציניים, קצת משועשעים מהמעמד – דו ערכיות קלילה שכזאת. תמיד נחמד כשתוכן האלבום תואם את העטיפה, וגם כאן מדובר באסופת שירים מושקעת מצד אחד, אבל כזו שלא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה: הטקסטים מחופפים כי צריך לשיר משהו על גבי המנגינות האלה, ואין פה תחושה של להקה שמנסה להוכיח את חשיבותה או לייצר בכוח קאמבק יש מאין.

"מנגינות" הוא אלבום פופ־רוק סולידי, מופק ומולחן מעולה ברגעיו הטובים (שיר הפתיחה הסוחף "כמו כולם" או הפתיחה המוצלחת של "אהבה גדולה". לא חייבים לאהוב כלי קשת בשיר רוק, אבל אי אפשר לא לכבד תפקידי כינור כתובים היטב), ולכל הפחות נעים וכיפי ברגעיו חסרי ההשראה ("עד בלי די" המפוספס, שנשמע כמו תרגיל מחשבתי בנושא "מה היה קורה אם אואזיס לא היו לוקחים שלוק אלכוהול בחיים שלהם" או כל מה שקורה ב"אהבה גדולה" אחרי הפתיחה). ההשפעות כאן על השרוול: ניו ווייב חכם, פוסט פאנק עדין – בקיצור, רוב מה שהיה טוב בסוף שנות ה־80.

בראי השנים, מופע הארנבות של ד"ר קספר הם להקה על תפר. הם לא בדיוק חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הרוק הישראלי, אבל מצד שני הם גם יותר מלהקה סתמית של שני להיטים. חוסר היומרה של "מנגינות", שמתבטא אפילו בכותרת הצנועה שלו, מבטל שאלות גדולות על חשיבותה או חוסר חשיבותה של להקה ומכוון את הזרקור למה שטוב – הכישרון המוזיקלי הבלתי מבוטל של להב וברזילי, שכמעט בכל שיר מצליחים להכניס לזירה טריק מלודי מפתיע לגמרי. זה קורה, למשל, כשהשירה בפזמון של שיר הנושא של האלבום מתעוותת לכדי נהמת סול גבוהה, חו"לית כל כך עד שהיא גורמת לרגע לעברית להישמע כמו אנגלית. אצל להקה אחרת זה היה יכול להישמע כמעט כמו פרודיה, אבל באלבום שנקרא "מנגינות", המהלכים המוזיקליים מקבלים עדיפות על פני הקונספט – וזה עובד.

"מנגינות" כנראה לא הולך לסדר לקספרים יותר מדי מעריצים חדשים. הוא טוב, אבל לא מספיק טוב, אין בסאונד שלו משהו שובר מוסכמות או כזה שיגרום למישהו שהלהקה הזו לא משחקת בחייו כבר תפקיד כלשהו לשים לב לקיומם פתאום, אבל ספק אם ב־2015 זה מה שיהרוס להם את היום. נשמע שהם פשוט שמחים להיות בסביבה. אולי הצניעות הזאת לא נשמעת כמו חלק מהאתוס של הרוקנ'רול, אבל מצד שני זו בדיוק הסיבה שכל כך הרבה אלבומים מאוחרים של להקות ותיקות נשמעים הרבה פחות טוב מ"מנגינות".

השורה התחתונה: זה מה יש. רוב הזמן זה אפילו טוב