דפני ליף: "זכרו את התחושה של האחדות והתקווה"

זכרו. זכרו את התחושה הזו של האחדות, של התקווה, של התרוממות הרוח שהציפה את הרחובות בתקופת המחאה. זכרו זאת לא בנוסטלגיה, אלא משום שזו הייתה חוויה פיזית של יחד. זו לא הייתה הזיה, זו הייתה מציאות. זכרו את התקופה הזו בייחוד עכשיו, כשהכאב, הכעס, התסכול וחוסר האונים מכים ברחובות בדיוק כעבור שלוש שנים. אני מביטה בתמונות מהפגנות שמתקיימות בימים אלה בכיכר הבימה ורואה את הפצע, את האלימות המתפרצת, את הרגש הלא מעובד שיוצא מכל הכיוונים ואת הקיצון. בייחוד את הקיצון. זכרו שהמתונים נמצאים כולם אי שם. הם קוראים חדשות כל הזמן, שומעים על חברים בחזית, רק רוצים שהסערה הנוראה הזו תחלוף כמה שיותר מהר עם כמה שפחות נפגעים.

בכו. זו לא חולשה אלא תמצית האנושיות. הרשו לעצמכם להתאבל על נערים שנלחמים בשביל הביטחון של כולנו והורים שמקבלים את החדשות הכי נוראות שאפשר. כאבו גם את כאבם של כל אלה שמאבדים את ילדיהם לתופת בצד השני. הלב כואב כי הוא עובד. כי אכפת לו. תכאבו על האלימות היוצאת החוצה, על היעדר הנהגה שמעודדת חמלה בינינו בתקופה הזו, על הכיכר שהייתה מלאה בתקווה ומתמלאת בשבועות האחרונים תוקפנות וקולות של שחור ולבן במערכה שיש בה כל כך הרבה אפורים.

שמרו על הלב שלכם. שמרו עליו נקי ואוהב למרות הקולות הממרידים למציאת אשמים ולציד מכשפות ושמאלנים. היום שאחרי יגיע, והלוואי שיגיע מהר. יגיעו איתו גם שאלות חשובות: לאן עכשיו? איך מחזירים תקווה ורוך לכולנו? איך משתקמים וממשיכים להיאבק על מחר טוב ושפוי יותר? איך שבים לחיות יחד? כי חשוב לזכור שאנחנו חיים כאן. ביחד. כבר עמדנו כאן ביחד.