סאלוף של אלוף: למה לא אכלתי את הדבר הנפלא הזה עד היום?

לפעמים אני מכלה את זמני במחשבות ארוכות על כמה פיתה היא מוצר כל כך מושלם עד שאין לו באמת תחליף. זה כיס של אוכל. הקנגרו של תחום הקולינריה. המקום בו ראוי לקבור את גיבורנו. עם זאת, אני מבין את הרצון לצאת מהפיתה ולחפש אלטרנטיבות – הרי היא כל כך נפוצה עד שהיא השתלטה על כמעט כל אגפי אוכל הרחוב, ולפעמים צריך טיפה גיוון. לכן אכלתי לאורך השנים בשרים בלחמניות, לאפות, טורטיות, בגטים, סופגניות, בצק פיצה, מלאווחים, קרואסונים, קובנות, לחמג'ונים ולפחות פעם אחת ישר מכפות ידי. אבל בשר בסאלוף? זה עוד לא ניסיתי.

גלגל אותנו בתוך זה בבקשה. קבב בדרקסלר. צילום: מתן שופן

את הגרסה התימנית לפיתה כמובן שכבר טעמתי. בואו, בתוך עמי אנוכי יושב. אבל מעולם לא טעמתי סאלוף בתור מעטפת למנה בשרית, וכנראה שהגיע הזמן, כי דרקסלר חזר השוקה. דרקסלר, למי שלא זוכר, הוא בני דרקסלר, שעבד בעבר במסעדות כמו רפאל, טאפאס אחד העם והרברט סמואל, עד שלפני שלוש שנים פתח דוכן בשרים בסאלוף בכרמל, ואז סגר במהלך הקורונה. היו אינספור נזקים מהקורונה, אבל מי ידע שאחד מהם הוא חוסר היכולת לאכול בשר בסאלוף? למזלנו, עכשיו דרקסלר פתח את הדוכן שלו מחדש, לא רחוק מהלוקיישן המקורי. איזה כיף לראות את הטבע מתעורר.

>> בשבוע שעבר מצאנו שווארמה שגרמה להינמס לתוך הפיתה

לדוכן של דרקסלר הגעתי ביום ושעה חלשים יחסית, לכן האדם היחיד שישב על הבר הקטן מול הפלאנצ'ה היה, כפי שגיליתי מאוחר יותר, אצן אוסטרלי שהגיע לטובת המכביה ואכל את הראש על הבחורה הישראלית שהוא מחזר אחריה. אחרי ששתיתי את שוט הערק שנמזג לי עוד בשלב ההצצה בתפריט, התיישבתי ליד האוסטרלי – לא היו הרבה אופציות אחרות – ושאלתי את דרקסלר מה המנה המומלצת ביותר. הוא לא היסס, ולכן קבב בסאלוף איט איז (52 ש"ח). מי אני שאתנגד?

אין איך להתנגד. בני דרקסלר (צילום יעקב בלומנטל)

בעוד דרקסלר צולה את הקבב העבה על הפלנצ'ה, מניח כמו אלוף את הסאלוף על הבשר לספיגה מירבית של האדים והטעם, קרה דבר שאני לא כל כך אוהב שקורה – הוא זיהה אותי. בעיקרון, אני שואף להגיע לכל ביקורת אוכל בתור לקוח מן המניין, סתם עוד בחור שרוצה למלא את הכרס. מה הטעם בביקורת אם אני מקבל חנופה של עיתונאי? אני גם ככה לא אוהב את החיבוק המזויף הזה. מעדיף שישכחו לי את הטחינה על פני שיפנקו בקינוח. עם זאת, יש מסעדנים שעושים את שיעורי הבית, ולי יש רק פרצוף אחד.

הגילוי הנאות הזה נועד להגיד שלמרות שאני מאמין שדרקסלר קצת פינק אותי במנה גדולה מהרגיל, זה לא היה בהרבה. את הסאלוף והקבב הוא התחיל להכין עוד לפני הזיהוי, ולמרות שלהרכב החומרים הרגיל שלו (טחינה, עמבה, עגבניות, בצל סומק, פטרוזיליה ופרוסות חציל מטוגן) הוא הוסיף גם תבשיל כרוב – וציין שזה ניסוי שהוא עושה היום, הסיר שעמד לפניו רמז שזה לא רק עבורי. מה שכן, בנוגע לגודל, האוסטרלי הקצת שיכור הלשין ששלו היה קטן יותר, ואז חזר להתלונן על הישראלית שלא עוזרת לו למצוא דירה.

חגיגה בפה, וסליחה על התמונה הלא מחמיאה. דרקסלר. צילום: מתן שרון

ואז לקחתי ביס ראשון ועמוס בטחינה של בשר בסאלוף, ולא הבנתי למה לא טעמתי את הדבר הנפלא הזה עד היום. בעצם, לא הבנתי למה אין את זה בכל מקום. פתאום הלאפה הנודעת לשמצה הרגישה חיוורת ביחס למאפה האוורירי ומלא הטעם הזה, שבאמת סופח כל אחד מהטעמים שהונחו בתוכו, ואז מגביר בקצת. הקבב שבמרכזו היה רופף בקטע הטוב ביותר, כלומר במקום קבב דחוס שנתקע באמצע כנקניקיה, הבשר הנהדר התפזר ברחבי הסאלוף, הסתעף בתערובת הירקות והרטבים המצוינים, נבעט לכיוונים אחרים עם טעמי החציל העדינים והתגלגל לתוך הפה יחד עם בוסט הטעם של הבצק. הכרוב, אגב, תוספת נפלאה. תשאיר את זה דרקסלר, איזה טריפ. כל כך טעים עד ששכחתי לצלם עד שהיה מאוחר מדי, וסליחה על סימני השיניים בתמונה.

עדיין מתאושש מהמנה הנפוחה שטרפתי – אוקי, אכלתי חצי ולקחתי איתי את החצי השני – טיילתי במעלה סמטת הקצבים. איזה משמח לראות את השוק הזה בחיים, לטעום את מי שהיה והלך וחזר. בחודשים האחרונים אכלתי אינספור מנות חדשות מהשוק, וזה רק מתגבר. רגע לפני ששקעתי שוב למחשבות על כמה פיתה היא מוצר מושלם, פגשתי מסעדן אחר שכבר מזהה אותי – בשארה חינאווי, שישב מחוץ להולשטיין בורגר שלו, ושאל אותי איפה אכלתי עכשיו. כשאמרתי דרקסלר, הוא מיד נדלק. "איזה טעים הסאלוף שלו, אף פעם לא אכלתי כזה". וואלה, צודק. המשכתי להרהורי הפיתה הרגילים, ולראשונה עלתה בראשי המחשבה שאולי יש מתחרה ראוי.

דרקסלר, הכרמל 7 (פינת תרמ"ב), ב'-ה' 12:00-18:00, ו' 11:00-18:00