הלכנו לעמוד בתור למטרלו וכל מה שקיבלנו זה קרואסון סביר ב-70 שקל

רכבת ההייפ לא נפסקת, וטרנד הפופ-אפים כבר הופך למטרד. ונכון, גם אנחנו חטאנו לא פעם בהרמה לפופ-אפים, בין אם בסאגת גרטי, בפופ-אפ שווארמה חדש ובין אם בפופ-אפ המדובר הנוכחי – מטרלו, מפלצת הקרואסונים מעין זווין שמייצרים תורי ענק ברמת הגולן. השבוע התור הנודע לשמצה היגר למרכז שרונה, כי בכל זאת מחירי הדלק מרקיעים שחקים ומישהו צריך לספק את תאוות הקרואסונים של תל אביב.

פופ-אפים באים והולכים כמו חצ'קונים. טוב בסדר, זה חלק מהקונספט. אבל לאחרונה התחושה היא שהעיר שופעת ביותר פופ-אפים מאשר מקומות קבועים. בהתחשב במצב שוק הקולינריה זה די מובן – הסיכון בפתיחת פופ-אפ קטן משמעותית מזה של מסעדה או דוכן, זו הזדמנות טובה לבדוק את השטח לפני שמחפשים איפה וגם מפעל שיווק קטן לעסק. גם עבור הציבור מדובר בפיתרון שנותן מענה לדרישה הקבועה של עוד ועוד אוכל חדש לנסות. אבל ביננו, זה כבר טיפה יוצא מפרופורציות, ובסדר, גם אנחנו לוקחים אחריות על חלקנו בטיפוח ההייפ. אבל אל תפנו אצבעות מאשימות רק כלפניו – גם לכם יש אחריות על זה.

ההייפ, הו ההייפ. פופ-אפ מטרלו בשרונה (צילום מתוך עמוד האינסטגרם של מטרלו)

הנה, רק תראו מה קרה בשרונה. השמועות על התור הארוך שנמתח במתחם האוכל הגיעו עד המערכת שלנו, כך שממש רציתי לעמוד יותר מדי זמן בתור בשביל לטעום קרואסון. בדרך לשרונה תהיתי כמה זמן אתקע בתור, והאם זה הולך להשתלם. הרי גם זמן הוא כסף, ועל פי שכר המינימום, בחצי שעה של המתנה יכולתי לעשות לפחות 14 ש"ח, מה שמכפיל את עלות הקרואסון הכי זול במוטרלו. אבל אבוי, הרהורי התור שלי נמחו ברגע מראשי באופן מפתיע למדי  – פשוט לא היה תור. או יותר נכון, היה תור קצר מאוד של כ-11 אנשים, והוא נע די במהירות. בקצב הזה ההמתנה בתור הזה תעלה לי לכל היותר כחצי שקל. סוף סוף, קרואסון בר השגה.

טוב, בעצם רק חלק. הסיבה שהתור היה כל כך קצר, ככל הנראה, היא שעד שהגעתי (ב-14:00) רוב המקום חוסל ונטרף. נו, הנה לכם הדוגמה הכי טובה לכך שפופ-אפ זה עסק שעובד. למעשה, הדבר המתוק היחיד שנותר כשהגעתי היתה עוגת גזר, וכמאמר הבדיחה המפורסמת, נכון שזה מגעיל? (כן אוסיף שיום לפני כן, טעמתי קרואסון אחד מתוק שהגיע למערכת – היה טעים וחמאתי לאללה). עם זאת, דווקא הקרואסונים המלוחים של מוטרלו – עבורם הגעתי מלכתחילה – נשארו כאופציה, ואף אחד מהם לא במחיר למשתכן. הזול מבינהם, קרואסון מקושקשת פרמז'ן, עולה 39 ש"ח. היקר, קרואסון שרימפס, עולה 77 ש"ח. החלטתי ללכת על פשרה ולקחתי קרואסון קורנביף (שמישהו יחליט פעם אחת ולתמיד אם זה קורנדביף או קרונביף) בעלות של 70 ש"ח. בחיים לא חשבתי שאוציא 70 ש"ח על קרואסון.

קרואסון הקרונביף של מטרלו (צילום: מתן שרון)

לקח כלום זמן עד שהוגש לי הקרואסון, בערך שלוש דקות עד שקראו לי (באזור אחר מאזור ההזמנה, ביניהם יש איזה חנות פוקי), ודי היה ברור שהם כבר בשעות העייפות של היום. ארזו לי אותו לטייקאוי למרות שציינתי בפני האורזת שאני אוכל אותו כאן בערך שלוש פעמים, ובסוף כשהבינה, זרקה לי אותו על מגש קרטון עירום עם דף מפריד בתחתית. ניחא, עיצוב זה אנשים שבאו לצלם קרואסון לאינסטגרם. אני באתי לאכול. מצד שני, חבל שכך, כי אם הייתי בא עבור האינסטגרם היה לי כנראה יותר כיף. אולי הלייקים היו שווים את 70 השקלים.

אלוהים עדי שאני לא נוטה להתלונן יותר מדי על עליית מחירי האוכל, ויתרתי על זה לפני זמן מה, ולרוב אני גם נותן הנחות לעסקים קטנים שרק מנסים לשרוד במדינה המטורפת הזו – אבל יש פה חציית גבול שאני מתקשה להבין. זה לא רק עצם הקונספט של לשלם כל כך הרבה לקרואסון שמבלבל אותי, אלא גם התמורה הספציפית הזו. קרואסון (מהזן הגדול, ראוי להגיד), איולי חרדל, פרוסות מלפפון כבוש, בצל מוחמץ ושלוש רצועות קורנדביף. חיסלתי את זה בפחות מ-5 דקות, וגם זה רק כי עצרתי מדי פעם להתמודד עם ההלם. אני מבין שבשר כזה הוא מוצר יקר ואני יודע שהקרואסון עצמו גם ראוי לבוסט של המחיר, אבל גם אם זה היה קורנביף שמונח בין צמד לחמניות בריוש מצופות זהב, זו לא היתה מנה משתלמת.

קרואסון הקרונביף של מטרלו (צילום: מתן שרון)

ולא שהקרואסון היה מוזהב. הוא ברמה גבוהה, אין שום ספק. דפוס הבועות שבתוכו מעיד על עבודת אפייה של אומן, אבל האומן הזה כבר עייף כמעט כמו הקרואסון עצמו. הוא היה קר, התקשה מעט (אם כי עדיין היה רך יחסית) ובבירור נאפה לפני מספר שעות. לא יכולתם לפחות להעביר אותו במכשיר החימום המוזר הזה שיש בילו שמסיע את הקרואסון כמו רכב בשטיפת מכוניות? מילא המחיר, אבל למה הזלזול? האיולי לא הרגיש חרדלי במיוחד, הקורנביף היה בהחלט מהזן האיכותי, הבצל המוחמץ היה טעים (למרות שהיה יותר מדי ממנו, לפחות ביחס לשאר הרכיבים) וחמוצים הוסיפו מורכבות מתבקשת, אבל לא – זה לא שווה 70 שקל. גם על שטר של חמישים הייתי מתבאס. מזל טוב על הפופ-אפ, ברוכים הבאים לתל אביב – אבל אני מקווה שלא תמצאו פה את הפראייר שישלם 70 ש"ח למנה המאכזבת הזו. כלומר, פראייר נוסף חוץ ממני.