הקרב על הסיח: האם זה פופ-אפ השווארמה שיירש את גרטי?

צ'ימי צ'ימי יה צ'ימי יה צ'ימיצ'ורי. שווארמה אליאס. צילום: מתן שרון
צ'ימי צ'ימי יה צ'ימי יה צ'ימיצ'ורי. שווארמה אליאס. צילום: מתן שרון

רחוק מזירת המלחמה של שוק הכרמל, מצאנו שווארמה שהפכה לנו את הבטן, בקטע הכי טוב שרק ניתן. וכן, אפשר להשיג את זה רק יומיים בשבוע, למשך 6 שעות. אבל אוהו, כמה שהפיתה הזו שווה הכל, אפילו את המחיר היקר. רוצו לטרוף

23 ביוני 2022

אני לא יודע מתי בדיוק טרנד הפופ-אפ השתלט על תל אביב, אבל אין ספק שמדובר בתגובת נגד לקורונה. החישוב פשוט – במקום לקחת סיכון של מערכת יחסים ולהפעיל עסק מזון לאורך כל השבוע, באים לתל אביב לפופ-אפ סטוצי באופיו, בלי מחויבות, בלי דאגות, רק תאוות בשרים. בין אם מדובר בדוכנים זמניים ובין אם פותחים דוכן רק לימים ספורים בשבוע, מדובר בהזדמנות להכיר לקהל התל אביבי את המזון שלך בסיכון נמוך, יחסית.

מסיבה שלא ברורה לי עד הסוף – אני מנחש שזה קשור לעצלנות, אבל זה כי אני מנחש שהכל קשור לעצלנות – הפופ-אפים תפסו חזק בשוק השווארמה התוסס. מלחמת השווארמה התל אביבית (כן, החלטתי למתג את זה) ראתה בתקופה האחרונה כמה פופ-אפים בולטים, ובראשם גרטי, שהודיע השבוע שהוא סוגר את הדוכן הפופולרי שלו. הרבה ינסו לתפוס את המקום שלו בשוק (גם אם לא בהכרח באופן מילולי), כשרק בשבוע שעבר דיווחנו על הגעתו הקרבה של השווארמה מהבור בקלנסואה. אבל עכשיו צץ מתמודד מפתיע לתואר, דווקא לאזור אחר מהשוק הצפוף – שכונת מונטיפיורי?! מה לעזאזל?!

מי ידע שנמצא כזה דווקא במונטיפיורי. שווארמה אליאס. צילום: מתן שרון
מי ידע שנמצא כזה דווקא במונטיפיורי. שווארמה אליאס. צילום: מתן שרון

כן, השכונה המתפתחת הזו היא לא בדיוק המקום הראשון שחושבים עליו בכל הנוגע לאוכל רחוב תל אביבי – או כל אוכל לצורך העניין – אבל בתקופה האחרונה מתקיים שם אחד ממופעי השווארמה הכי יפים שתוכלו לטעום בעיר, פיתה שמביאה פשטות ואיכות עם אופי משלה. בחזיתו של בניין מתפורר ברחוב שונצינו, ממש לצד תיאטרון תמונע, יש ספוט קטנטן שעושה בשרים על הפלאנצ'ה, מסוג הדוכנים שצצים באזורי תעשיה ומספקים ארוחת צהריים סוגרת פינה בפיתה לעובדי הסביבה, במקרה הזה, בעיקר עובדי המוסכים של האזור הפחות יפה של מונטיפיורי. בדרך כלל מגישים שם קלאסיקות כמו שניצל, חזה עוף או מיני מרגז. אבל מדי פעם – נכון לעכשיו יומיים בשבוע, לרוב בשלישי ורביעי, מגיע לכאן שיח שווארמה מיוחד שגם בעלי המקום מבינים שהוא כוכב, כי בימים האלה לא תוכלו להזמין שום מנה אחרת.

נזיר הזן של השווארמה. הקיר של אליאס. צילום: מתן שרון
נזיר הזן של השווארמה. הקיר של אליאס. צילום: מתן שרון

למקום קוראים "Elias" – כן באנגלית כי למה לא – והוא שייך אבי אליאס, שף אירועי קונספט בשריים שמכונים "Meat Man Show". גם זה קונספט קצת מאוס שנצטרך לעסוק בו ביום מן הימים, אבל לפחות אני יכול להגיד על פי האינסטגרם שלו, הבשר של אליאס נראה מרשים והוא לא מתעסק בפאסון של כפפות שחורות, אלא באוכל. המקום של אליאס צנוע למדי בעיצובו – שלט שמוסתר בצל, קיר שעם מכוסה במשפטי אוכל ("אין אהבה כנה יותר מאשר אהבה לאכול"), פלאנצ'ה שנותרה יתומה ושיח שווארמה יפהפה שגרם לה להישאר כך. הבטתי בפסים האדומים-חומים של השיפוד, בשכבות הטלה ועגלה (כפי שהתפריט מתעקש) היפים שרופדו בכמות מרשימה של שומן והרהרתי באחד המשפטים שעל הקיר: "אמור לי מה אתה אוכל ואומר לך מי אתה". נעים מאוד, אני שווארמה.

נעים מאוד, אני מתן. שווארמה אליאס. צילום: מתן שרון
נעים מאוד, אני מתן. שווארמה אליאס. צילום: מתן שרון

הזמנתי פיתה, חרף המחיר המתעמר של 45 ש"ח. סורי, זה לא הזמן לריב על עליית המחירים, יש לי פיתה שווארמה ביד, והיא חתיכת יצירת אמנות – כיס בשרי שמנמן במרכזה, מעליה מערום צבעוני במיוחד של טחינה וצ'ימיצ'ורי. כן, מה שקראתם. זה הטוויסט המרכזי של אליאס, ואסור לכם לפספס אותו כי מדובר במקפצת טעם של ממש למנה המסורתית – התערובת הדרום אמריקאית מוסיפה חמיצות-מתוקה למנה, משתלבת מדהים עם הטחינה ומפתיעה ברמה שלא ברור איך לא יצא לי לטעום כזה עד היום. ומתחת לתערובת הצבעונית, חבוקים בתוך פיתה רכה ויציבה, יושבים גילופי השווארמה הנפלאים, ממתינים לתורם בריקוד הטעמים המשגע הזה.

השווארמה של אליאס שמנונית, אפילו שמנונית מאוד (ותודה לחתיכות השומן בוקס שהרימו לי את רף הכולסטרול), אבל זה פחות משנה ברגע שהבשר הנפלא הזה נמס בפה. טעמה דווקא עדין מאוד, עם תיבול מינימליסטי בכל הנוגע לשווארמה, כזה שמשאיר את הבמה לטעמי הבשר העמוקים. עם כל לעיסה משתחרר עוד מטעמה, והביס הופך למורכב יותר ויותר ככל שממשיכים לאכול, מתערבב בפה עם הטחינה והצ'ימצ'ורי, נהנה מחסותם של ירקות טריים ומתפרק לגורמים. כל ביס זו חוויה, במיוחד כשאליאס מסדר את הפיתה בחוכמה (הוא מניח שכבת ירקות ראשונה למטה, ואז אחת נוספת מלמעלה, כך שאין רגע דל). והביס האחרון, שהצלחתי להנדס עם בשר בלבד, היה כבר מסוג הדברים שכותבים עליו שירים.

לא יאמן, זה טעים גם בבגט. שווארמה אליאס. צילום: מתן שרון
לא יאמן, זה טעים גם בבגט. שווארמה אליאס. צילום: מתן שרון

איזה מבאס שזה פופ-אפ, שרק ייומיים בשבוע – ובשעות עבודה – אפשר להשיג את הפיתה הנהדרת הזו. למעשה, השווארמה הזו היתה כל כך טעימה עד שהפרתי נדר ותיק, ולקחתי עוד מנה בבגט (52 ש"ח. אין לאפה, תרקדו). בדרך כלל אני נמנע מהטעות המחרידה הזו, כי הבגט לרוב סופח את טעמי הבשר ומשאיר מעט מאוד ממנו בדרך לבטן, אבל השווארמה הזו כל כך עמוקה בטעמה עד שהדבר ההפוך קרה: הבגט נספג בטעמי השווארמה (ובשומן, ברמה שתוך לא הרבה זמן מעטפת הנייר הפכה לשקופה), והפך לחלק מהותי במנה. הייתי בהלם מכמה שזה הצליח להיות טעים, לא חרף הבגט, אלא גם בזכותו. ובכל זאת, הפיתה היא עדיין האירוע המרכזי, ואם במקרה אתם מצליחים לקלוע ביום הנכון ובזמן הנכון, מצפה לכם חוויה מטריפת חושים ששווה את הכסף ואת המאמץ. עכשיו רק הגיע הזמן ללחוץ על אליאס להכין יותר שווארמות.

"Elias – אליאס", שונצינו 5, ג'-ד, 10:00-16:00 (ימים משתנים, רצוי לבדוק בפייסבוק או אינסטגרם של אבי אליאס)