אבי נשר מנסה לייצר תקווה מה-7.10, אבל יצא לו בעיקר קלישאות וקרינג'

שלוש שנים אחרי, ה-7.10 הוא עדיין פצע מדמם. הבחירה ללוש את האירועים הבלתי ניתנים לעיכול של אותו יום נורא לתבניות דרמתיות קלישאתיות בנוסח ההוליוודי היא בעייתית בכל מקרה, ואפילו לא מוסרית כשהיא נעשית כל כך קרוב לאירועים עצמם. וזה מה שעושה סרטו החדש של אבי נשר, שמצליב סיפורים בנוסח "יום האהבה" של גארי מרשל, רק על רקע הטבח ביישובי עוטף עזה. כותרת בתחילת "האהבות שלנו" טוענת שהסרט נוצר בהשראת סיפורים אמיתיים וראיונות עם אנשים. אלא שהאותנטיות של הסיפורים מתפוגגת ככל שהם מתקדמים לעבר הסופים הטובים, שלהם זוכות כל הדמויות הראשיות (רק דמויות שוליות מתות בסרט). יתרה מזאת, ברוב הסיפורים אף נראה שהחוויות הקשות של אותו יום דווקא מסייעות לגיבורים לתקן את מה שהשתבש בחייהם, להגיע לתובנות ולהשיג מעין זיכוך קתרטי לנוכח האימה. במילים אחרות, בהתפוגג רעשי הטבח אפשר לומר שעל פי הסרט מדובר ב"תקופה של נס".
>> "ארץ נהדרת" שוב נפלה למלכודת "שני הצדדים" העקומה. דווקא עכשיו

קחו לדוגמה את הסיפור על השוטרת הלסבית (מגי אזרזר) שחוששת לצאת מהארון בפני אמה (אוולין הגואל). כשהיא נקראת לשטח היא מביאה את בת זוגה הסודית (הדס ירון) לדירת אמה באשקלון ומשאירה אותם שם. בחלוף השעות מתגלה שהאם דווקא פתוחה לעניין – כלומר, ה-7.10 משחרר את השוטרת מהכלא שכפתה על עצמה. וישנו הסיפור על הצעירה החרדית (דניאל גימפל) שננטשת על ידי חתן פוטנציאלי ("זה פעם שלישית שמבטלים לי אירוסין השנה", היא מספרת לחברה) ויוצאת להתנחם במסיבת הנובה. כשמתחיל הטבח היא מוצאת את עצמה בורחת בחברת סוחר סמים נאה, שהוא במקרה תלמיד ישיבה לשעבר (לב לייב לוין) ולכן יודע לדבר בשפתה. זה מתפתח לכמעט קומדיה רומנטית בינות לכדורים השורקים.

וישנו האבא (שלום מיכאלשווילי) שבתו המנוכרת לא מדברת איתו, עד שהוא יוצא לקיבוץ להציל אותה וברור שעכשיו הם ישלימו. "תכתבי לה, תוודאי שהיא בסדר", הוא אומר לגרושתו בשיחת טלפון. בשלב זה הבת נעדרת והזוועה של מה שמתחולל ביישובי עוטף כבר מתבהרת. ואז הוא מוסיף את אחד המשפטים הכי מיותרים ששמעתי בסרט כלשהו: "כמה שאני כועס, אני עדיין דואג".

זו אינה הפעם הראשונה שאבי נשר בוחר לספר על אירועים אלימים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא עשה זאת ב"זעם ותהילה" (1984) שעוסק בתא הירושלמי של הלח"י ב-1942, וב"תמונת הניצחון" (2021) שמשחזר את הקרב על ניצנים ביוני 1948. הפעם אצה לו הדרך, והוא כתב את אחד התסריטים הכי גרועים בקריירה הענפה שלו. הסרט גדוש בדמויות שטוחות ובדיאלוגים מסורבלים, שמכשילים את שלל השחקנים המוכשרים שגויסו אליו.

"האהבות שלנו" נפתח בערבו של ה-5 באוקטובר ומציג בפנינו את הדמויות ואת תכניותיהן לשנים הקרובות. אלה נחשפות בדיאלוגים אקספוזיציוניים מלאכותיים ועמוסי פרטים, המיועדים לאוזני הצופים בלבד. הם אינם משכנעים כשיח טבעי בין אנשים שמכירים זה את זה, ולא זקוקים לאינפורמציה המסופקת בהם. "זה הבית שאני משלם עליו משכנתא כבר 15 שנה", אומר השוטר (יניב ביטון) לרעייתו. "אימא את חייבת להודות שזה מהלך קצת הזוי אחרי 22 שנה לעזוב את הבית ובעל שאוהב אותך", אומר בן לאמו (לנה פרייפלד). "אנחנו שנתיים ביחד וטוב לנו", אומרת אישה לבת זוגה. ויש עוד מספרים שכאלה, כמו היה מדובר ברשימת מכולת. בהמשך, לאחר שסיימו למלא את תפקידם האקספוזיציוני, הדיאלוגים מנסים להישמע מחוכמים בנוסח סיטקומים אמריקאים. אמנם, לא פעם אנחנו המבקרים מתלוננים על חוסר חוש הומור בסרטים שלוקחים את עצמם ברצינות יתרה, אך בהקשר המדובר, הניסיון המאולץ לבדר את הצופים צורם במיוחד.

המתקפה מתחילה 35 דקות לתוך הסרט, שממשיך לדלג בין הסיפורים, בתוספת אקשן. כמו תמיד אצל נשר, הבימוי בסיסי ולא מאוד זורם. כך, למשל, מעבר למסר שהיו הרבה קרבות באותו יום, לא ברורה ההצדקה הדרמתית הספציפית של עריכה צולבת בין שני עימותים של שוטרים ומחבלים – האחד באשקלון והשני בכביש בעוטף – המצולמים מרחוק. לצד זאת, הפניית תשומת לב לצעירה שרצה חזרה למתחם הנובה במטרה להציל את מכונת הנקניקיות שלה (תפקיד משחק ראשון של נונו) מעוררת קרינג'. יכול להיות שהפרט הזה מבוסס על אחד הראיונות שצוינו בפתיחה, אבל כדי שנקנה את המעשה ההתאבדותי הזה אנחנו צריכים להכיר את הדמות מקרוב, והסרט לא נותן לנו את זה. עקב הדלות הדרמתית והקולנועית, לא נראה שהיומרה לפנות לציבור בינלאומי תזכה למימוש רחב, למרות שפוקס אנטרטיינמט מפיצים את הסרט, ואף שלחו לכאן מפיק שידבר בשבחיו.

"האהבות שלנו" אינו העיצוב העלילתי הראשון של ה-7 באוקטובר. עד כה נמנעתי מלצפות בסדרות "אור ראשון" ו"שחר אדום", ובסרט "תהיה חזק" שהציעו שחזור דרמטי של האירועים. אך כצופה אדוקה של "פאודה" החלטתי לראות איך העונה החמישית בחרה להתמודד, ומצאתי שבמסגרת הבעייתיות האתית המובנית היוצרים קיבלו כמה החלטות נבונות. המהותית שבהן היא העובדה שאפילו דורון הסופרמן (ליאור רז) כושל באותו יום כישלון מר, שחורץ בו סימנים. "פאודה" לא מציעה סיפור הצלה הוליוודי, ואפילו לא בונה מתח לגבי אופציה של הצלה. אין נחמה שקרית וגם לא תקווה לנחמה.

"האהבות שלנו", לעומת זאת, שואף לנחם ולרומם, ורותם לצורך כך את כל הדרכים המקובלות, כולל שירה בציבור של "אני ואתה נשנה את העולם". אני בהחלט דוגלת בתפקיד של סרטים להציע ולו שביב של תקווה. אבל כשכל האמצעים בסרט על היום המזוויע בתולדות המדינה מגויסים בגסות לאותה מטרה, התוצאה מזויפת ולכן צורמת. כמעט כמו חגיגות שמחת תורה שנערכו על האדמה הספוגה בדם של מתחם הנובה.
1 כוכב
בימוי: אבי נשר. עם מגי אזרזר, שלום מיכאלשווילי, לנה פרייפלד, הדס ירון, אוולין הגואל, יניב ביטון. ישראל 2026, 114 דק'