האחרון סוגר את האור

שסק הגיע לחיי בזמן גרוע. על התפר המעונן שבין הניינטיז של אלנבי 56, הגלולה, השריטה (המקום הראשון שבו כל לילה תקלט די.ג'יי אחר) והדינמו ובין הפשפש, אביו הביולוגי של שסק והמועדונים של תחילת שנות ה־2000. בהתחלה הוא הרגיש הכל חוץ מהמקום הנכון. הבעלים, אורן אלקלעי, היה טיפוס מוזר שדיבר על מוזיקה ועל סוגי וויסקי יוקרתיים ולילינבלום הרגיש כבר אז כמו מתחם פופולרי מדי. אני הייתי שחצן ואפילו גרוע מזה, בטוח שאני יודע הכל ושראיתי הכל, כמו שרק בני 20 ומשהו בטוחים. בדיוק מה שהעיר הזו צריכה, עוד מקום עם ספות, נו באמת. לא נתתי לו יותר מחודש.

את העשור הבא, המשמעותי בחיי, העברתי על הספות במקום הזה. שתיתי, השתכרתי, עישנתי, התאהבתי, התרסקתי, נשבעתי שזו הפעם האחרונה, שתיתי, השמעתי, שמעתי, רקדתי, עישנתי, הסנפתי, התחלתי, סורבתי, נלקחתי לשירותים בין אם על ידי אישה או על ידי זרים. איבדתי הכרה, חזרתי אליה ונשבעתי שזו הפעם האחרונה. היו הרבה פעמים כאלו. לילות כימים, כבליין ובעיקר כדי.ג'יי. את הספות בסלון שלי לא הכרתי ככה. אני חושב שדווקא בשנים הרעות שלו, והיו לא מעט כאלה, התגלה כוחו האמיתי של השסק. מקום שסירב בנימוס להיות רק קטע בעיר שהפכה להיות הפופ־אפ של עצמה. שלא כמו בכל מקום דאז, האוסול של השסק היה פשוט לתת לדי.ג'יי לעשות את מה שהוא בא לעשות: להשמיע הרבה מוזיקה בווייב האיטי והבטוח הזה שאִפשר את כל ההמולה שהמוזיקה הביאה איתה. אנשים על הספות הקשיבו, לפעמים הם קמו ורקדו עליהן.

והספות האלה – מקום מפגש בלתי אמצעי לאוכלוסיות מעורבות – הולידו אצלנו את השירים של שסק: שירים שכל די.ג'יי, ולא משנה מה הסטייל שלו, ניגן רק שם. כי לתקלט בשסק היה לצאת מאזור הנוחות שלך ולהיכנס הביתה. עשיתי את זה מדי חודש במשך כמעט 12 שנה. ובלי לשים לב, לנו הדי.ג'ייז, שדילגנו ממקום שנסגר למקום שנפתח, מבעד לארעיות המובנית בסוג החיים המקצועים האלו, נהיה לנו בית. ממשי ומיתולוגי. עם מיתולוגיה צנועה ואוטיסטית שמורכבת משירים ומלילות שסק, כזו שנוצרה בדמותנו ובשבילנו, אלה שלוקחים את המוזיקה בחיים שלהם יותר מדי ברצינות. בסוף כל משפט שאתם מתקלטים היום יש את המפית הלבנה הזו של השסק. כולם התחילו שם.

הפרחים, במקרה הזה, מגיעים לאמיר אגוזי, המשה איש־כסית הצנום שלנו. תמיד עם עיניים בורקות, דאג אגוזי לעשות את הלא ייאמן: ליצור סדר בכל הבלגן הזה. לשים גבולות שלא ייראו ככאלו אבל יתורגמו בכל ערב להרפתקה מוזיקלית שאחריתה מי ישורנה. אם תשים אותה הם יבואו. והם באו. לא רק התל אביבים והילדים של העיר, אלא גם אלו שעוד מעט יהפכו לכאלה. אם רצית להדגים למישהו מחו"ל כמה העיר הזו לא הגיונית – לקחת אותו לשסק. בונקר. תשאלו את איאן בראון (ערב בלתי נשכח עבורי, שתקלטתי בו יחד עם עפרי גופר), את דיפלו ואת ג'יימס מרפי שסגרו את הבר. והיו עוד מלא. כאלה שלא באו רק לשמוע אלא מאוד נהנו גם להשמיע, כי שסק זה לא רק עוד מקום עם ספות. זה היה המקום שתל אביב הייתה חייבת לעצמה. תודה אורן, דנה ורועי, תודה אגוזי, צבי, דודי וכל המלצריות, המלצרים, הברמנים והברמניות שהיו המקום הזה. בחודש הבא יקום שם עוד בניין יוקרה.