"בחוץ" = להזדיין. עכשיו חשבו על שיחת הפרידה שוב

כשהפרומואים הכריזו בגאון "ליאור ותקוה – הסוף" כאילו היה מדובר בפרידתם של הארי ומייגן, הבנתי כבר שמדובר בהגזמה. כשלירון הכריזה בפתיחה שהשיחה שלהם היא "הדבר הכי עצוב, מרגש, חזק", היה ברור שזו שוב הבטחה שנופחה יתר על המידה. ועכשיו, אחרי שראינו את השעה ורבע הרצופות על סיפורם של תקוה וליאור – זמן של סרט באורך מלא – זה כבר ברור, תקוה וליאור כבר לא. או שעדיין כן. או שאולי לא בבית אבל כן בחוץ? או לא בחוץ אבל כן בבית? אולי תקוה תהיה עם יוסי וליאור עם גדי? אנא עארף, אם הם לא יודעים, איך אנחנו נדע? נו, לפחות מחלקת הפרומו של רשת יודעים.

הבעיה עם סיפורי אהבה גדולים שמתרחשים בין קירות הבית היא שהם לא באמת גדולים, אלא ממש מוגדלים. הבית מקרב בין אנשים, מוביל לשיחות צמודות ומייצר ניתוק מהעולם שגורם לכולם להתנחם בזרועות האדם הקרוב ביותר אליהם. מצד שני, המצלמות מייצרות מודעות עצמית, החשש בנוגע ל"איך ייראו אותי" מפעיל מכבש לחצים ואפילו ההבנה שהתאהבות נמצאת על תנאי עד היציאה – מרחיקים את הסיכוי לקשר אנושי נקי. כך מילת הקוד "בחוץ" הופכת לחלום נכסף עבור כל רומנטיקה שרק מתחילה בבית. במילים אחרות – אי אפשר להזדיין, אז ברור שהכל נתקע על ניוטרל ומה שהיה יכול להיות קשר נחמד הופך לכאב ראש.

הסיגריה שאחרי. הסוף? לא ממש

>> כל מה שקרה בפרקים הקודמים

עכשיו, עם המקרא הזה, נסו לחשוב מחדש על השיחה של ליאור ותקוה. כל מה שליאור רצה לומר זה שהוא לא יודע אם הוא נמשך אליה כי הם נאלצים להסתפק בנשיקות על הלחי וליטופים מתחת לשמיכה כאילו הם צמד חניכי צופים בני 15. הבעיה האמיתית היא לא הבלבול של ליאור בנוגע למה הוא מרגיש לתקוה, אלא חוסר היכולת שלו להגיד זאת. שנייה אחרי שהבטיח בחדר האח שהוא "מעדיף להיות כן" הוא אומר לתקוה את צמד המילים שאף אישה לא רוצה לשמוע – "בואי לנסט". בעוד הוא ממלמל קשקושים על "אישיו" (פלאשבק לשנות העשרים שלי), תקוה מעדיפה פרקטיות. והיא צודקת, הוא לא היה כן איתה, כי הוא בקושי מצליח להיות כן עם עצמו, בטח ובטח מול המצלמות.

העניין הוא שתקוה, שעל פניו הייתה אמורה לצאת פגועה מהסיטואציה, יצאה מלכה. עזבו את כל ענייני הבודי פוזיטיב, זה מובן מאליו, אבל תקוה לקחה את המשבר (אני מסרב לקרוא לזה פרידה כי אני לא עובד ברשת), עיבדה אותו, הפנימה, בכתה לערב אחד וקמה למחרת חזקה מתמיד. היא לא הדחיקה את הרגשות שלה, אבל גם לא נתנה להם להשתלט עליה, והשיחה השנייה שלה עם ליאור בנסט, בה היא התעמתה עם האישיו הנודע לשמצה, הייתה מופת של בגרות מצידה והוכיחה עד כמה ליאור לא בוגר מספיק להתמודד עם הבעיה שלו. הוא לא יצא ילד כי הוא חייב בלונדות דקיקות, הוא יצא ילד כי הוא לא הצליח להגיד את מה שהרגיש, על אף היומרה שלו לכנות. תקוה, לעומתו, הייתה ישירה, פרקטית והתמודדה עם תחנת הרוח הזו מבלי למצמץ בזמן שליאור התחבא מתחת לשמיכה.

זה באמת מביך להיות אדיוט

מה שכן, כל הפרשייה הזו בהחלט הראתה עד כמה ניר הוא חבר נהדר. נכון, בשבועות האחרונים יצא ממנו קצת רעל, אבל בכל הנוגע למשבר תקוה-ליאור (שיט! רק עכשיו קלטתי ששם הסלב שלהם זה תקוור) הוא תפקד כמו חבר מושלם למצוקה – צץ בדיוק מתי שצריך, נותן כמה מילות תמיכה ונעלם ברגע שלא נדרש. הוא אפילו הצליח חלקית להסביר לגדי על השיר "גם זה יעבור" של טונה, וזה עוד מבלי שגדי יודע מי זאת סמנתה פוקס.

תכלס, עם כזה פוקוס מרכזי על סיפור הזוג תקוור (נו, זה עוד יתפוס), כל השאר קצת נדחק הצידה. הריב המטופש על הניסיון התמים של אסיף לקחת את תקוה לסוויטה והניסיון של אסיף באבהות זכו לדקות זניחות, וכל מה שלמדנו מהם היה שאסיף יהיה אבא נהדר. לא בזכות הטיפול שלו בבובת תינוק מקריפה, אלא בזכות הטיפול היפה שלו בגדי. אה, וגם הייתה את ההדחה של חגית, שאמנם הייתה מפתיעה בחלקה (כשהכריזו שפול ושירלי נשארו), אבל גם די צפויה (כי נו, היה די ברור מי מהדיירים הוותיקים יודח). חגית לא היתה דמות מרכזית בבית בשום שלב, אבל מאז שהגיעו החדשים נדחקה עוד יותר הצידה ואמש נשלחה לביתה, להתנחם בזרועות זוגלובק. היי שלום חגית, ותודה על בדיחות הנקניקיות.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"