האיחוד של אינפקציה – אתוס מטופש מהיסוד שעדיין מצליח לרגש

יש משהו מגוחך, כמעט לא הולם, בשימוש במילים "אינפקציה" ו"מרגש" באותו המשפט. הרכב הפרוג-מטאל-נונסנס המיתולוגי הזה, שהתאחד אמש לראשונה מזה כמעט עשור בבארבי בתל אביב, הוא במהותו האנטיתזה המוצהרת ל"מרגש" הסכריני והפלקטי של המיינסטרים הישראלי.

במרחב תרבותי שבו אותנטיות בכיינית ו"בוגרת" היא ערך מקודש, גיא בן שטרית, ניר טרטר וחבריהם היו מאז ומתמיד אופוזיציה ילדותית במפגיע. במקום דמעה בזווית העין הם העדיפו את הדאחקה הדבילית. במקום קתרזיס קולקטיבי – הגנבה מפגרת. במקום "זה היה ביתי" – "לא היה זיתים". האתוס של ההרכב הזה כל כך מטופש מהיסוד, שעצם הניסיון לדחוס אותו אל תוך הקלישאה של איחוד מדמיע מרגיש קצת חורק, קצת לא במקום, ובמידה מסוימת, זר לרוח הלהקה.

הגנבה מפגרת. אינפקציה. צילום: גוני ריסקין

אבל אולי לא. אולי ההחמצה הגדולה של אינפקציה – להקה שזכתה למעמד קאלטי עוד בימיה, ובכל זאת התפרקה כשהיא עטופה בניחוח דק של כמעט – טמונה בעובדה שבזמן אמת, רובנו פספסנו את המימד המרגש והאותנטי במוזיקה שלה. בתפר המילניום, אינפקציה נתפשה כהרכב מתחכם במשקל נוצה, שקהל היעד שלו הוא ילדים מפונקים מהמעמד הבינוני-גבוה שאוהבים את פריימוס. דווקא ממרחק השנים קל יותר לזהות בשירים כמו "פתח תקווה" ו"זכוכיות" את היסוד הכואב, המתייסר. השירים של הלהקה אולי נשענו על משחקי מילים והומור בוטה וגרפי, אבל מתחת לכל אלה הסתתר תמיד איזה טירוף רוחש, פיקסיזי במהותו, שהעניק גם לטקסטים דאדאיסטיים כמו "אם הדרך" נופך של זעקה לעזרה. הרבה מהטירוף הזה בא לידי ביטוי בעיקר בנוכחות הבימתית של טרטר, שהתגלתה במיטבה כשהיא עטופה במקצוענות והדיוק של שאר חברי ההרכב.

הטירוף וגם המקצוענות, משמח לומר, לא הלכו לשום מקום. מופע האיחוד של אינפקציה היה חוויה ייחודית כל כך, בדיוק בגלל שהחיבור המיוחד הזה מייצר יותר מערב נוסטלגי. כן, היתה פה גם נוסטלגיה; כן, זו היתה הזדמנות עבור בני 30 לנער את האבק מהחולצות השחורות שהתחבאו במעמקי הארון שלהם; וכן, לרגעים כל העסק הרגיש כמו פגישת מחזור של בוגרי מועדון המוסד 1999. אבל כבר מ"ככה מפנקים" שפתח את הערב בשעטה, היה ברור שחברי אינפקציה לא באו רק כדי לספק את היצר המתרפק. הם באו להתפוצץ על הבמה.

טירוף בימתי. ניר טרטר. צילום: גוני ריסקין

הסט ליסט עצמו היה כמעט צפוי (במובן הטוב של המילה). כל החשודים המיידיים היו שם – מהשירים שכבר נזכרו, דרך "סרט של סקס", "שוקי", "אציטון" ועוד רבים.למעשה, תיאור יבש של המאורעות עלול ליצור את מצג השווא כאילו מדובר באיחוד כמעט מכני. אבל טרטר, שהאנרגיה שלו היא במידה רבה כאמור הלב הפועם של ההרכב, הוא דמות תיאטרלית וקיצונית מכדי לאפשר למאורע כזה להפוך לערב שירה בציבור מנומנם. את השירים היותר מכוסחים הוא צרח ממש כאילו לא עבר עשור – מ"אלטעזאכן" ועד הסיום האקסטטי של הערב עם "מסעדות דגים". את "מה לאכול" הנפלא/מגוחך של בן שטרית הוא הפך לרגע כמעט קורע לב. כשעלה לדפוק קטע סולו (במיטב המסורת) עם "איבר המין", הוא בכלל נתן את הנשמה, וכשגיא שמי הצטרף אליו מיד אחר כך לקאברים תמוהים במיוחד של "ירושלי של זהב" ו"בשנה הבאה", כל הערב הגיע לסוג של שיא סוריאליסטי.

לצידו, רן יורגנסון ועמרי הנגבי, שני המתופפים של ההרכב שחלקו את הבמה (מוסתרים על ידי מסיכות סאדו-מאזו/מחווה לפוסי ריוט), טענו באנרגיה קינטית את השירים האינטנסיביים יותר; וכמובן שגם בן שטרית, שמי וירון שראל, עמודי השדרה של ההרכב, נראו מסורים ומחוברים למוזיקה כאילו לא עבר יום מאז ההופעה האחרונה.

אבל האמת היא שעם כל הקרדיט לאנרגיה הבאמת מרשימה של ההרכב, שהגיע בכושר שיא לאיחוד הזה, לא פחות חשוב ממנו היה הקהל בבארבי – זה שהתנפל על כרטיסים לשלוש הופעות לפני שהספקתם לבקש שיזרקו עליכם סולם. בניגוד למקובל בטריטוריה המוזיקלית הזו, כמעט אף אחד לא הגיע אמש לבארבי כדי לדפוק פוגו אפאתי ומנותק. הקהל הגיע להופעה הזאת טעון, קשוב, מחובר מאוד ומוכן להתפרק ביחד עם כל "עין הנמר" ו"בקבוק עליי".

וכן, הוא בא לחוות קתרזיס אמוציונלי, אפילו למשמע כמה מהשורות הכי מגוחכות בתולדות הזמר העברי. ב"זכוכיות", למשל, החלל התמלא בשירת "בואי ואתן לך המון זכוכיות על הלשון" קבוצתית משתפכת, משל היתה זו אחרונת הבלדות הסנטימנטליות של U2. יש משהו כמעט מצחיק בהתמסרות כזו של מאות אנשים לטקסט אלים ופארודי כל כך, אבל כנראה שככה צריך לחוות את המוזיקה הזאת. כי המעריצים הכבדים השכילו לזהות כנראה מאז ומתמיד שמאחורי ההומור של בן שטרית וטרטר מסתתר לב שותת של ילד דחוי וכועס. והילד הזה הוא אנחנו. עכשיו, כשהילד בן 30, כבר לא נשארו לו הרבה הזדמנויות להתפרק כמו בהופעה של אינפקציה. המפגש של החובבים הנאמנים הללו עם החומרים הישנים יצר ערב שהיה קודם כל – תחזיקו חזק – אחו שלוקי מרגש.