האיש שידע הכל: חן ליברמן נפרדת ממוטי קירשנבאום

שומרי השבת עוד לא הספיקו לסיים לקרוא את הפוסטים הרגשניים שעלו ביום שישי האחרון על מותו של מוטי קירשנבאום, וכבר הציניקנים מיהרו לפרסם סטטוסים משלהם, שיורדים על כל אותם ניימדרופרים שמשחקים אותה כאילו הם "הכירו את מוטי". הרי היום אתה חייב לומר משהו גם כשאין לך מה לומר, וציניות היא אחלה דרך לסגור את הפינה כשצריך. רוב הסיכויים הם שאם לא הייתי מכירה את מוטי אישית, הייתי בין אותם מורדים בגרוש שבחרו להגחיך את המתאבלים. אבל כשמישהו שהכרת (וזו לא חייבת להיות היכרות עמוקה מדי) מת – האמת האבסולוטית הזו של המוות מנתצת בשיניה את מעטה הציניות ואין ברירה אלא להרגיש קצת.

רבים היו מגדירים את מוטי כציניקן, וברור לי למה – זו המילה שבה אנחנו בדרך כלל משתמשים כדי לתאר מישהו שנון, סרקסטי, שלא לוקח שום דבר יותר מדי ברצינות. כל זאת היה אפשר לומר על מוטי, אבל הוא מעולם לא היה ציניקן. כשמשהו לא עניין אותו הוא לא הרגיש צורך לדחוף את שני הסנט שלו בכוח. אבל כשלקח על עצמו מושא סיפור, הוא באמת התעניין במתרחש מולו, ולא רק נהנה להקשיב לעצמו מדבר.

הוא היה מהראשונים שהביאו את הניו-ג׳ורנליזם לטלוויזיה הישראלית. הסגנון העיתונאי הזה דרדר אמנם את התחום למקומות פתטיים תכופות, כשהסיפורים הפכו משניים לאגו של המגיש – אבל כשקירשנבאום הכניס את עצמו לסיפור, החל מכתבותיו ב״מבט״ וכלה בסרטי הטבע הדוקומנטריים שלו, הוא תמיד נזהר שלא להאפיל על המתרחש. למרות שעיתונאים מספידים את מוטי כעיתונאי, הוא היה קודם כל סטיריקן. לא נזכור אותו בגלל איזה סקופ גדול או חשיפות שחיתויות אלא בגלל הטייק שלו על המציאות שלנו. היה לו לא רק את האומץ לומר את הדברים, אלא גם את היכולת לומר אותם בצורה הרבה יותר חדה ומצחיקה מכולם.

גאון קומי בחליפה

בכל פעם נדהמתי ממהירות השליפות ויכולת האלתור שלו. כבר שלוש עשרה שנים שהוא מגיש תוכנית אקטואליה יומית, ועוד בחליפה – אז קל לשכוח שמדובר בגאון קומי. לשדר מול מוטי היה דבר מפחיד. הוא יכול היה לשבת בשקט במהלך כל האייטם ופתאום לשלוף איזה פאנץ׳ מהמגרש השמאלי ואת לא תדעי מאיפה זה בא לך ואיך לענות (התשובה, אגב: גיחוך וממשיכים הלאה, אם אין משהו טוב יותר). שנה וחצי עברה ואני עדיין מרגישה מטומטמת אחרי הפעם ההיא שהוא אמר לי בשידור שלפני ג׳וני קרסון היה אחד, ג׳אק פאאר ואני שאלת אותו אם הוא בטוח. כן, יא טמבלית, בטוח. ולא רק בגלל שהוא למד בלוס אנג'לס באותן שנים.

חיכיתי בערך שנה עד שהעזתי להציע אייטם ל״לונדון את קירשנבאום״ וכל פינה שעשיתי שם שלחה אותי לשבוע של שחזורים בראשי בניסיון לפענח את הפרצופים של מוטי תוך כדי האייטם שלי. אהב או לא אהב? לא תמיד אהב, לפעמים השתעמם, אבל לפני חודש בערך, בפינה על ברוס ספרינגסטין, אמר לי בשידור, בסוף האייטם: ״הייתה לך הופעה מצוינת״. החיוך שעלה על פני באותו רגע נשאר שם למשך שעות. ורציתי שיהיו עוד המון רגעים כאלה.

אני בוכה על מותו של קירשנבאום כי מוות פתאומי של אדם שהכרת הוא תמיד סטירה מצלצלת וכי הוא משאיר אחריו חלל טלוויזיוני שכבר לא יתמלא. אבל אני בעיקר בוכה על ההחמצה האישית שלי. רציתי להמשיך לנסות ולהרשים אותו. יש לי עוד הרבה ללמוד והיה לו עוד כל כך הרבה מה ללמד.

חן ליברמן היא עורכת התרבות של חדשות 10. הייתה אורחת תדירה ב"לונדון את קירשנבאום"