נוער שוחר מחתרת: האנדרגראונד יות' בריאיון שלא תקראו בפיצ'פורק
על קו התפר שבין ניק קייב לבוב דילן, האנדרגראונד יות' יוצרת מוזיקה לא אופנתית בעליל ומצליחה לצבור קהל מסביב לעולם. ריאיון לקראת חזרתה להופעה בתל אביב
לא תמצאו כתבות על להקת The Underground Youth במוקדי הכוח וההייפ הגדולים כמו פיצ'פורק וסטריאוגאם. משהו בה כנראה לא היפסטרי מספיק; אולי זה אתוס ה־DIY המיושן שהיא מתעקשת לדבוק בו ואולי זה בגלל שרוק אפלולי הוא של זקנים, אבל להקתו של קרייג דייר בכל זאת מצליחה, למרות הכל ובדרכה שלה, לצבור עוד ועוד קהל ולהופיע מסביב לעולם בתדירות מעוררת יראה.
לכן הופתעתי מאד לפני שלוש שנים, כשהלהקה הודיעה שהיא מגיעה להופעה אחת בישראל. האנדרגראונד יות' היא מסוג הלהקות שדמיינתי שרק אני מכיר, השערה שתמיד מוכיחה את עצמה כשגויה, אבל היה לה בסיס הגיוני. קראתי עליה בבלוג של איזה פריק מוזיקה סלובקי אך מעולם לא שמעתי עליה דבר מהסביבה הקרובה שלי וגם לא נתקלתי באייטמים עליה ברשת. עד כמה טעיתי? לאותה הופעה נמכרו כל הכרטיסים. כעת, עם אלבום תשיעי וחדש באמתחתה, האנדרגראונד יות' חוזרת להופעה שתתקיים בראשון (6.10) בלבונטין 7.
האנדרגראונד יות' הוקמה ב־2008 במנצ'סטר על ידי קרייג דייר שהיה מלחין את שיריו, מנגן על רוב הכלים ומקליט אותם באמצעים ביתיים. רק כשנזקק לנגנים נוספים כדי להופיע הפך הפרויקט האישי שלו ללהקה. כיום חברים בה גם אשתו אוליה (על התופים) ושני גיטריסטים נוספים, והיא חתומה בחברת התקליטים הבריטית העצמאית המצוינת Fuzz Club Records, שמתמקדת בהרכבים הפועלים על קו התפר שבין פסיכדליה, נויז ופוסט פאנק. לקראת הגעתה בפעם השנייה לתל אביב תפסתי את דייר, שהיה ונותר הכוח היוצר המרכזי בה, לשיחה ממקום מושבו הנוכחי – ברלין.
"פעלנו הרבה זמן במנצ'סטר ופשוט רצינו לחוות עיר אירופאית אחרת מחוץ לאנגליה", אומר דייר. "התלבטנו בין כמה ערים, אבל כבר די הכרנו את סצנת המוזיקה בברלין והיו לנו כבר חברים שעשו את המעבר הזה ושיכלו לעזור לנו איתו. זאת הייתה החלטה טובה".
אתה מתכוון למוזיקאים נוספים שעברו לברלין? אני זוכר ששוחחתי עם אנטון ניוקומב מהבריאן ג'וסטאון מסקר שגם עשה את המעבר לברלין. אם אני לא טועה אתם מיודדים.
"כן, הוא עזר לנו מאוד וגם להקת KVB (שאף היא חתומה ב־Fuzz Club Records – אז"א) שעברה מאנגליה הייתה שם בשבילנו כשהגענו. יש פה המון מוזיקאים. להקות שהגיעו מכל העולם. הקהילה הזאת בהחלט תומכת".
אתה יכול לזהות השפעה של ברלין על המוזיקה שלכם מאז המעבר?
"הארכיטקטורה, האנשים והווייב, כמו גם השוני שעדיין קיים בין מערב למזרח העיר, מחלחלים למוזיקה. וכמובן שסצנת הפוסט פאנק שפעלה כאן בשנות ה־80 תמיד היוותה השראה עבורנו, אמנים כמו ניק קייב ולהקת איינשטירצנדה נויבאוטן. גם אם זה לא מורגש ברחוב, כחובב מוזיקה ותיק זה מעורר בי השראה לבקר במועדונים שבהם אבות המזון המוזיקלי שלי פעלו. כל ההיסטוריה פה מסעירה אותי".
אלבום הבכורה של הלהקה, "Delirium" הנהדר מ־2011, נשמע לי אז כמו בוב דילן עושה שוגייז במרתף חשוך, אם כי מאז השתנה הסאונד של הלהקה. כעת, עם צאת אלבומה התשיעי "Montage Images of Lust and Fear", נדמה שהוא מתכתב הרבה יותר עם ימיו הקשוחים של ניק קייב הצעיר.
"נכון, אני חושב שכאמן אתה חייב להשתנות עם הזמן", מסכים איתי דייר. "אבל מעניין שאתה מזכיר את זה, כי אני ממש עכשיו עובד על אלבום חדש שבמידה רבה חוזר לאותם מקורות ויישמע יותר סינגר־סונגרייטרי ועירום מבחינה הפקתית. אני חושב שההשפעות הכי נוכחות באלבום הבא יהיו אלה של לאונרד כהן ובוב דילן".
האם שם האלבום החדש מהווה תיאור מהימן של תוכן השירים שבו?
"ברוב השירים ההשראה הייתה הקשר האפל שבין אלימות לבין סקס והאופן בו שניהם מחזיקים אותך מפוחד מחד גיסא ונרגש מאידך גיסא. קצת כמו ההרגשה שבצריכת חדשות. עם זאת, יש באלבום גם שירים שעוסקים בנפרד באהבה ובתשוקה, או כאלה שהם יותר אלימים ותיאוריים על הצד המקברי. על כן שם האלבום – מונטאז' של כל אלה יחד".
דוגמה טובה לשיר מתוך האלבום שמבטא את הפחד והמקבריות הוא "The Death of the Author" שמתאר דמות ארטיסטית אפלולית שנכנעת לכוחות הזמן החולף, לחוסר ההכרה ולשיכחה. דייר מספר שלא פעם חש את הפחד הזה. לפחות דייר עדיין איתנו, בניגוד לאמן בשיר שנרצח על ידי אלמוני שנועץ סכין בגבו. עם כל אהבתי לרוע שבצליל, אני חושב שדווקא בשירים היותר רומנטיים האלבום מגיע לשיאו – לדוגמה בשיר "Too Innocent To Be True" שבו מתארח קריסטוף האן מלהקת Swans על גיטרת לאפסטיל.
"כרגע אני צולל לתוך ספרות גרמנית ואין לי ספק שזה מחלחל לכתיבת האלבום הבא שעליו אני עובד", אומר דייר על מקור ההשראה שלו לכתיבה, שמגיע לאו דווקא ממוזיקה. "אבל אם להיות ספציפי לגבי מקורות השראה קודמים", הוא מוסיף, "האלבום 'Mademoiselle' הושפע מאוד מקולנוע הגל החדש וסרטים של טריפו". אפשר בהחלט לסווג את האלבום הזה כאלבום שסלל את דרכה של הלהקה לקהלים רחבים יותר. ליוטיוב של האלבום יש כעת כשש וחצי מיליון צפיות. לא רע עבור להקה שפועלת עצמאית.
כשאני מעמת את דייר עם העובדה שלהקתו לא ממש עוברת את הפילטרים של מעצבי דעת הקהל ההיפסטריים ברשת ולא זוכה לסיקור באתרים גדולים, הוא נשמע אמביוולנטי: "אני לגמרי מודע לזה. אחד הצדדים המכוערים של תעשיית המוזיקה הוא שכמות החשיפה לה אתה זוכה תלויה בכמות הכסף שאתה מוכן לשלם. נכון, זה מבאס לפעמים לחשוב שיכולנו להגיע לקהל רחב יותר, אבל אנחנו לא משלמים ומעולם לא שילמנו לאף אחד עבור יחסי ציבור. אני אוהב ודבק בגישת עשה זאת בעצמך שמאפיינת את הלהקה מיומה הראשון. בהתחשב בכך עשינו דרך ארוכה בעשור האחרון – ואני גאה בה".
← האנדרגראונד יות', לבונטין 7 תל אביב, ראשון (6.10) 20:00, 129 ש"ח. יחממו: Jealous