האני באני

רוב גורסקי, רופא מן השורה, החליט יום אחד לתלוש את עצמו מהאי הניו יורקי הסואן, להגשים חלום ולהקים מושבת אמנים מבודדת בלב ים. הכירו את אי הארנב

מוזיקאים באי הארנב. צילום: רוברט גורסקי
מוזיקאים באי הארנב. צילום: רוברט גורסקי
10 באפריל 2014

ביוני השנה יגיעו המשתתפים הראשונים של תוכנית הרזידנסי אל "אי הארנב" במישיגן. רוב גורסקי, בן 34 מניו יורק שבימים כתיקונם עובד כרופא חדר מיון, אמנם קנה את האי הקטן והפסטורלי בהיקף של כ־2.5 ק"מ, במרכז אגם סופריור הבתולי והצלול לפני ארבע שנים בערך, אבל עד היום כל מי שהגיע לאי עשה זאת בדרכים לא רשמיות. חברים אמנים של גורסקי מניו יורק, זוג אדריכלים מיוון, שפים, מוזיקאים, צלמים ויוצרי קולנוע – כולם שמעו על האי בצורת ארנב שגורסקי תכנן להפוך למרכז פורץ דרך של יצירה וחשיבה, שלחו אימייל ונענו בדרך כלל ב"בטח, בואו, יהיה כיף". השנה, לראשונה, החליט גורסקי להיות רציני ולהקים תוכנית רזידנסי אמיתית ומוסדרת, עם תהליך הרשמה וסינון רשמי. אם בא לכם על שבועיים במימון מלא באי נידח, רק אתם והטבע, גורסקי מבטיח שבעוד זמן קצר תחל ההרשמה לרזידנסי של 2015, והוא ישמח מאוד אם יגיעו הצעות מישראל. אבל גם עכשיו, אם יש לכם רעיון מגניב ליצירה, תוכלו פשוט לשלוח לו מייל, ורוב הסיכויים שהוא יגיד, "בטח, בואו, יהיה כיף", פשוט תצטרכו לשלם על זה לבד ולא להגיע במועדי הרזידנסי.

כל הסיפור התחיל ב־2009, במקום הכי משעמם ומאובק בעולם – בית המשפט. גורסקי, כמו כל אזרח אמריקאי, נקרא לשמש כמושבע, אבל נקלע ליום עלוב במיוחד של מערכת המשפט. "זה היה יום לפני איזה חג יהודי ולא היו הרבה תיקים", הוא מספר, "ואני ועוד כמה מאות מושבעים מצאנו את עצמנו משועממים למדי". למרבה המזל, היה שם וויי־פיי. "אחרי שקראתי את כל האתרים והבלוגים הקבועים שלי, עברתי לגלוש בקרייג'ס ליסט של מישיגן (לוח קנה ומכור פופולרי, י"א)". העניין של גורסקי במקום לא היה מקרי. "יש לי קשרי משפחה במישיגן. סבא שלי, שהלך לעולמו השנה בגיל 100, היגר מפינלנד לארצות הברית, והם מצאו את האיזור של צפון מישיגן דומה למולדת: צבעי הכחול והירוק, הקור בחורף, העצים, האגמים. היינו מבקרים אותו שם, והמקום נעשה גדול מהחיים בתודעה שלי, מין אתר מספר של המינגוויי. נעשיתי רומנטי לגביו. כמו הרבה אמריקאים גדלתי על הרעיון של מסע, כיבוש המערב, מרחבים פתוחים, קיאקים וטיפוס הרים. לכן גם עבדתי שנה באלסקה, וביליתי שנה בטיולים בפארקים הלאומיים של ארצות הברית".

בקרייג'ס ליסט נתקל גורסקי במודעה מפתה. "האישה שמכרה את האי לא ביקרה בו אף פעם. היא הייתה הבעלים כמה עשרות שנים. בעלה קנה המון שטח באזור, אבל הוא כבר מת, והיא רצתה להשאיר ירושה לילדים, אז היא מכרה אותו. היא דרשה 250 אלף דולר, ואני הצעתי למתווך 140 אלף דולר. אחרי עשר דקות הוא התקשר חזרה ואמר שהיא מסכימה. ככה, בלי שום התמקחות. ואז הבנתי – שיט, זה באמת קורה, עכשיו אני צריך לעשות את זה". זה לא היה פשוט. "פתאום יש עוד עניינים שאתה חושב עליהם, יש לך שכל שמזהיר אותך, וכל הדברים שעושים את זה לכל כך מדהים – הבידוד, הבתוליות, הטבע הפראי, הם אלה שעושים את זה גם לכל כך קשה. כל השקעה שעשיתי לוותה בחששות. היו כאלה שאמרו לי 'זה מדהים', אחרים אמרו 'אתה משוגע', אבל לאט לאט כל הפחד התפוגג".

אי הארנב. צילום: רוברט גורסקי
אי הארנב. צילום: רוברט גורסקי

להתחבר דרך הניתוק

בתחילת 2010 לקח גורסקי את אביו, את חברו אנדרו רנוויל ושני חברי ילדות שלו, ובשתי סירות שטו עם לא מעט ציוד אל האי. "זה היה יום מושלם וחם עם שמים בהירים, וכולם היו באופוריה". החבורה הקטנה חיפשה מקום לעגון בו והבינה לראשונה שהגיעה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות האמיתית. "הנה אנחנו, והבחירה איפה לעגון, היכן נקים מחנה – הכל פתוח בפנינו", נזכר גרוסקי, "היו הרבה היי־פייבס באותו יום, צעקות שמחה פתאומיות. תפסנו דג, וביחד עם סטייקים שהבאנו איתנו הכנו 'סרף אנד טרף'. למישהו היתה מפוחית. שתינו. זה היה מדהים".

באזור היבשתי שסביב לאגם, מרוחק מהציביליזציה, אין קליטה סלולרית. אבל על האי עצמו, גילה גורסקי להפתעתו, דווקא יש קליטה. הדבר הראשון שהוא עשה היה להתקשר לסבא שלו, שביתו נמצא בערך 15 ק"מ משם. "המילים הראשונות שאמרתי לו היו 'היי סבא, אני מתקשר מאי הארנב'. זה היה מרגש מאוד. נשארנו שם שבועיים והתחלנו לבנות את המחסה שלנו", הוא מספר. מאז, הוא חוזר לשם בכל קיץ. בחורף זה קצת יותר קשה, כיוון שהאזור מכוסה בשלג, והמבנה בן שלושת הקירות שהחבורה הקימה פתוח לחלוטין לכיוון המים.

צילום: רוברט גורסקי
צילום: רוברט גורסקי

ב־2011 סיים גורסקי את הבנייה והחל בהגשמת חזונו לקיום תוכנית רזידנסי לאמנים. בקיקסטארטר הוא גייס כ־15 אלף דולר (בערך 2,500 יותר מכפי שתכנן) ובעזרתם שלח את חברו אנדרו לאי, להשלים נגיעות אחרונות בעיצוב הפנים של מבנה המגורים. בחודשי הקיץ של 2011־2013 הפך האי הקטנטן לאתר משיכה של חבורה מגוונת ומגניבה מאוד, שכאמור כוללת כל מיני נפשות חופשיות ומוחות יצירתיים מאוד, חלקם מכרים של גורסקי וחלקם פשוט יצרו עמו קשר כשנחשפו לפרויקט. בשנים האלה הבין גורסקי כי על מנת להגשים את חלום האי, עליו לגבש תוכנית מסודרת שתאפשר לאמנים לשהות בו ללא הסחות דעת חברתיות.

"עשינו שיתוף פעולה עם מוזיאון DeVos באוניבסיטת צפון מישיגן, והוצאנו קול קורא לאנשים יצירתיים: מוזיקאים, אמנים, כותבים, מדענים. קיבלנו 120 פניות. ישבנו אנדרו, אני ומליסה מטוצק, מנהלת המוזיאון, והתחלנו לסנן. צמצמנו את הרשימה ל־20 איש. הקריטריון הראשון היה שזה צריך להיות מרתק: לא משנה אם זה אמנות, עיצוב, מחשבה, או סתם כיף – הרעיון צריך לעניין אותנו. אחרי זה עשינו שיחות אישיות בסקייפ עם כל המועמדים, ואחד הקריטריונים שבחנו היה היחס לטבע. האם הם עשו קמפינג פעם? מה יעשו אם פתאום תפרוץ סופה על האי? הרוב היו מנוסים אבל גילינו שחלק מהפונים בכלל לא היו מוכנים לחיים על האי. חלק שאלו מתי יוצאת המעבורת. אין מעבורת!", הוא צוחק.

המבנה על האי הוא בסיסי מאוד. אין בו חשמל (יש לוח סולארי קטן שמיועד להטענת הסלולריים שאמורים לשמש רק במקרה חירום, וכרגע יש שם גנרטור להטענת כלי העבודה של הבנייה, אבל הוא אמור להסתלק עם תומה), אין מים זורמים או חימום – חיים כמעט כמו שרצה הטבע, או כמו שגורסקי אומר: "אתה קם כשהשמש זורחת, והולך לישון כשהשמש שוקעת, ואתה נעשה מאוד רגיל לזה. זה נהדר. אתה עייף ובחוץ חשוך, אז אתה הולך לישון". כרגע גורסקי בונה שם מבנה סגור, בגודל 7x7x7 מ"ר, שאמור לאכלס גם סאונה. "כשהיא תושלם, ויהיה מבנה סגור עם תנור חימום, אפשר יהיה לשהות באי גם בחורף, ויהיה יותר נוח, אבל חברים שלי שואלים אותי – מתי תפתח שם מלון? מתי יהיה קזינו? מתי יהיו ברזים? לעולם לא, זה תמיד יהיה מקום פראי וטבעי".

אלף כיווני אוויר. צילום: רוברט גורסקי
אלף כיווני אוויר. צילום: רוברט גורסקי

ארנבים לא, קקי כן

ביוני הקרוב יגיעו לאי הנבחרים המאושרים – שני יחידים וקבוצה, שיגיעו כל אחד לתקופה של שבועיים־שבועיים וחצי. ראשונה תגיע אלויה, כותבת מברלין שתעשה שם אמנות מבוססת טקסט ותכתוב שירים ומאמר מחקרי. לפני שהיא עוזבת יגיע ניק הנס מק'אלרוי. הוא יעסוק בתיעוד של ההגעה לאי ובעזיבה שלו, ולכן ביקש להיות המבקר האמצעי. הוא יבחן כיצד אלויה הגיעה לאי, מה הביאה עמה, מה היא לוקחת בחזרה ובאופן כללי את תהליך העזיבה שלה. השהייה שלו שם תחפוף גם לימים הראשונים של קבוצת וובוזקי, ילידים אמריקאים מקנדה (כלומר, אינדיאנים קנדים), שיעסקו במחקר תרבותי של האזור. המשתתפים בתוכנית, אם לא יצאו לכם העיניים עד עכשיו, יקבלו מימון מלא בזכות מענק שקיבלה התוכנית ממדינת מישיגן. מסוף יולי ועד אמצע אוגוסט ישהה גורסקי עצמו באי, ואם יש לכם הצעה יצירתית בשבילו, זו התקופה שבה אתם יכולים להצטרף. באמת, תשלחו לו מייל ותעניינו אותו.

"בעבר שהו באי שפים, יוצרי קולנוע ואמנים, וגם השנה נעשה כל מיני פרוייקטים שלא מחייבים את הבידוד של האורחים. אני מביא רקדנית מהבלט של ניו יורק ועוד חברה כוריאוגרפית. יגיע צלם, יוצר קולנוע. אני מתכנן לעשות תחרות דיג. השפים יתנסו בטכניקות בישול פרימיטיביות, אני רוצה להזמין מישהו שיודע לבנות בטכניקות עתיקות, שיבנה מתקן אש ליד המבנה החדש". בחורף הקרוב ינסה גורסקי להגיע לאי כדי לראות אם זה אפשרי, ואז אולי ייפתחו עוד אופציות לביקור באי, בחודשי החורף הארוכים והקרים. "עכשיו, למשל, האגם מסביב קפוא לחלוטין, מה שמאפשר ליונקים לעזוב את היבשה. זה קרה בפעם האחרונה ב־1979, כך שהקיץ נגיע למקום שעשוי פוטנציאלית להיות שונה לחלוטין מבחינת חיי הבר שלו. האם יהיו סנאים? אולי זאבי ערבות? מסקרן. זה נדיר מאוד להרגיש ככה". ארנבים, אגב, הם לא ראו, למרות שם האי, "אבל ראינו קקי של ארנבים".

רוב גורסקי
רוב גורסקי

הטבע הפראי וחיי הבר מעסיקים את גורסקי תדיר, לא רק ברמה הפרקטית אלא גם ברמה הפילוסופית. "אני אדם עירוני, אוהב את ניו יורק ואת פריז, את ההשתלבות של כל מיני מוחות שלוקחים רעיונות זה מזה ומתכתבים. זה מה שהופך את החיים למדהימים – היצירתיות, הניצוץ הזה. הוא קורה באותו אופן גם בטבע, וזה לוקח אותך להתבוננות פנימית עמוקה. באמצעות הניתוק אתה הופך למחובר. ראיתי את האי, את המיקום שלו, בתוך מקום לא נגוע שמעולם לא גרו בו, שאף פעם לא כרתו את העצים שלו. זה דבר נדיר במישיגן, שבה כורתים עצים בכמעט 100 אחוז מהאדמה. אז לקחת את הפרספקטיבה האורבנית ולהצמיד אותה למרחב הזה, זה מדהים. המחסור פותח אפשרויות, המחשבה העקרונית מאחורי הפרויקט היא לנסות לחשוב – מה אם הכל היה שונה?"

גורסקי, שחי בצ'יינה טאון במנהטן, משווה את אי הארנב למרכז העירוני של העולם. "אני רואה את הגריד של מנהטן, מישהו החליט לקחת אדמה שלא פותחה ולהפוך את קו השמים שלה לרצף של גורדי שחקים, וההשלכות של זה הופכות את ניו יורק למה שהיא. אתה לוקח את כל הניסיון שלך, את ההשקפות שלך ואת הדת שלך, אם יש כזו, ומביא אותם למקום שהוא נקי לחלוטין, אי הארנב, ואומר – נראה איך זה יפעל שם. אתה חייב לחשוב על כל הדברים הפשוטים של היומיום מחדש. מה אשתה? אם אוכל תפוז, מה אעשה עם הקליפה? איך אבלה את היום שלי? אני לא יכול לנסוע בסאבוויי ולצפות בסרט. אני יכול לקרוא, לכתוב, לחטוב עץ. אבל אם אחטוב עץ, איזה עץ? ומה אעשה איתו? ואיך אדאג שהסביבה לא תיפגע מההחלטה? הרי יש הרבה מקומות שהם אי בודד. אתה יכול ללכת למנזר וזה למעשה אותו דבר. אבל כאן יש קונטקסט של הסביבה. איך לעבוד ולהיות יצירתי בלי להפר את האיזון, בלי לעשות רע. וזה משהו שכל אדם יכול ללמוד ממנו. לשנות דברים בעולם האמיתי זה כל כך מסובך, יש חוקים וביורוקרטיה. באי אין את זה – הכל בחירה שלך. הפוטנציאל הוא בלתי מוגבל".

המצב התודעתי הזה, לדבריו, משפיע על החיים שלו במשך כל השנה. "אני בקומה הרביעית בדירה שלי בצ'יינה טאון, מסתכל על הדברים שבחרתי שיהיו בדירה ועל הפעולות היומיומיות שלי, על האופן שבו אני מבלה את הזמן שלי – הכל מושפע ממה שקורה על אי הארנב. הזמן שלי בטבע משפיע על חיי העיר. אני מצפה לזה כל השנה, לתקופה על האי, זה עושה לי סנכרון מחדש לחיים".