המבורגר הישר מבנו של כורה הפחם: זו היתה הארוחה הטובה בחיי

דניס בירך אותנו לשלום בלבביות אמריקאית קלאסית. הוא היה העובד היחיד, ובמקרה גם הבעלים, של Scoops – הדיינר/גלידרייה בו אכלתי את הארוחה הכי טובה בחיי. דניס, גבר חסון וחייכן בעשור השביעי לחייו, לבש חולצת הוואי מכופתרת וכחלחלה, מעוטרת בפרחים לבנים. כובע המצחיה שעל ראשו והפרצוף העגלגל נתנו לו מראה של תייר אמריקאי, אבל הוא בכלל היה בן בית, ואנחנו התיירים פעורי העיניים.

שלושה חיילים משוחררים בטיול הגדול, תשושים מלילה של התברברות בכבישי מונטרה המבודדים. למעשה, יצאנו בדיוק סיימנו ארבה ימי קמפינג בשטח פארק יילוסטון העצום – קפאנו, הזענו, אכלנו המבורגר-שטח-מצ'וקמק, ראינו דוב גריזלי, סיימנו. אבל מה שלא ציפינו לו זה שביציאה מיילוסטון, נצטרך לנסוע 8 שעות בכבישים דרך הר מושלג כדי להגיע למוטל הראשון שאנחנו מוצאים, מבלי לראות בכלל איפה אנחנו, רק ב-3 בלילה. התרסקנו לשינה הכי ארוכה בהיסטוריה. כשהתעוררנו בשעות צהריים מוקדמות, התגלה לפנינו מחזה מהאגדות – עיירה אמריקאית קטנטנה ומושלמת שאף אחד לא מכיר. גלויה אמריקאית אין ריל לייף.

לעיירה הזו קוראים רד לודג' (Red Lodge), וכמו בקלישאה – היא היתה עיירת כורי פחם, והיום בעיקר משמשת כעיירת נופש לתושבי האזור. היו שם כ-2,000 תושבים כשביקרנו שם ב-2009, עכשיו יש אפילו פחות. הלומים מהעושר שנפל בחילקנו, צעדנו לבדנו ברחוב הראשי – והיחיד – של העיירה. לבדנו, כי זו לא עונת התיירות, ורוב העסקים פה בעיקר מתחזקים את עצמם עד לעונה הבאה. רק כשעברנו ליד Scoops הבנו עד כמה אנחנו מורעבים. הדיינר הקטנטן קרא לנו, ונכנסנו לפגוש את דניס. כלומר, ליטרל רק את דניס, כי אף אדם אחר לא היה בסביבה.

דניס ושלושת המטיילים. צילום: אודי ורדימון

אז כאמור, למרות המראה שלו, תייר הוא לא. אבל הוא גם לא יליד העיירה, טכנית. דניס בכלל נולד בלוס אנג'לס, וגדל בהוליווד בשנות ה-60 וה-70 – כנראה התקופה הטובה ביותר לחיות כאמריקאי – אבל מצא את עצמו משתוקק לקצת טבע. לכן החליט לחזור לעיירה הקטנה בה נולד אביו, שעזב אותה כשסבו של דניס נהרג בתאונת כורי פחם ענקית ב-1943 (הכי גדולה בתולדות מונטנה, ו-43 הכי גדולה בארה"ב. נשבע לכם) שכמעט וריסקה את רד לודג'. דניס קנה את הבית שהיה של סבו, ושם פתח את Scoops, שהיה הכלאה לא ממש ברורה בין דיינר לגלידרייה.

את סיפור חייו שמענו בעודו מכין לנו מול העיניים שלושה סמאש-צ'יזבורגרים, שהיו מגרים גם אם לא היינו מורעבים כל כך, אחרי ארבעה ימי אכילה בשטח. יש רגעים בחיים שדווקא בגלל שהם כל כך חשובים, דווקא שם הזיכרון מתערפל, אז אני לא זוכר בדיוק מה היה בבורגר – אולי בייקון, בוודאות גבינה – אבל אני זוכר איך הוא גרם לי להרגיש. זה היה ההמבורגר הכי קלאסי שאכלתי, כמו לאכול את ההמבורגר הראשון שנוצר. הרגשתי לרגע מה זה להיות חלק מהסיפור האמריקאי, גם אם רק כאווטאר המבורגרי. השיחה עם דניס, בפה מלא, היתה מבדרת ומהנה, והכל הרגיש כמו מסרט של טרנטינו, מינוס הדם והרגליים.

לקינוח – כי אנחנו בכל זאת בדיינר שהוא גם גלידרייה – דניס הכין לנו Root Beer Float, כלומר בירת שורשים סמיכה שהוא מכין וגוזז במקום, עם כדור גלידה שצף מעליה. נכון, זה נשמע משוגע, אבל בירת השורשים מעט מתקתקה יותר והרבה יותר סמיכה מהבירה השחורה שאתם מכירים. זה משקה מוגז וכל כך אמריקאי, שאיכשהו, עם כדור גלידה עליו, הופך לאחד הקינוחים הטעימים שאכלתי. זוכרים בירצפת מהארי פוטר? ככה זה מרגיש. קינוח שנלקח הישר מהפיפטיז, בדיוק כמו Scoops ודניס עצמו. לא בטוח שהבורגר היה טעים יותר מויטרינה, וסביר שהקינוח לא עמד מול העוגות של מגזינו. אבל אוכל זה ממש לא רק הביס, זו החוויה המלאה. ואנחנו קיבלנו את החוויה הכי אידיאלית שאמריקנה יודעת להציע.