מבעד לנונסנס: הלהקה שהפכה את השפה העברית לנשק

כשמקשיבים ללהקת הבילויים אפשר בהתחלה לטעות ולחשוב שמדובר בלהקת נונסנס. אבל ככל שמאזינים יותר לשירים – המסר הופך להיות יותר ברור. אפשר לטעות ולחשוב שהשיר "כשנפוליאון יכבוש את עכו" הוא פשוטו כמשמעו, שיר על גבר שמחכה לנפוליאון על מנת שיוכל להתאחד עם אהובתו. אבל למעשה מדובר בשיר על גבר שמצפה מאהובתו לשכב איתו והיא מספקת לו תירוצים כמו "הכובסת כבר כועסת כי הווסת לכלכה", או שהיא תהיה שלו רק "כשנפוליאון יכבוש את עכו". השיר הזה מדגים איך נכנסה טרמינולוגיית הכיבוש גם לעולם המין.

השיר "באב אל וואד 38 א'" מדמה התרסקות של מטוס ללא טייס למדינה ללא מנהיג, כשהלהקה עצמה מאיישת את תפקיד הדיילות ונועם ענבר שר: "אני לא כאן לבדר אתכם / וזה לא ריקוד צ'רקסי קדום / אני רק מזיזה את הידיים / לכיוון של יציאות החירום". כל אלה הן פרשנויות, כמובן. חברי הלהקה עצמם לא ממהרים להדביק פרשנויות לשירים שלהם. לפני כמה שנים התמזל מזלי ויצא לי לשבת עם ימי ויסלר, הגיטריסט ומי שכתב והלחין את רוב שירי הלהקה, לקפה ופרשנות. הוא אישר לי לא מעט פרשנויות שהצעתי לשיריהם, אבל לצידן חלק גדול מהתשובות של ויסלר היו גם דברים כמו "פשוט כתבנו", "זה פשוט נשמע לנו נכון" או "לא חשבנו על זה ככה".

הפירושים השונים לשירי "הבילויים" תמיד היו סלע המחלוקת, אבל חלק גדול ממה שהפך את שירי הלהקה לבעלי עומק הוא השימוש הייחודי שלהם בשפה העברית והאופן ההומוריסטי-עגמומי שבו הם מביעים את עצמם דרכה. השיר "אין בגטים בגטו" יכול להישמע כמו סתם דאחקה על השואה, אבל אם נכנסים לעומק מבינים את הסיפור המעוות של השיר, שמספר על בחור שנותן את הכל עבור האהובות שלו גם כש"אין בגטים בגטו", אבל בבית האחרון, אחרי שהוא מונה את רשימת הבחורות שדחו אותו, משחק המילים הופך את הסיפור לטרגי יותר ממה שחושבים: "הן לא ידעו שחוץ מזה יש לי לב שביר / יש לי חבר במאפיה והוא אופה בכיר / אמרו שלום, שלום עליכם / עכשיו כבר לא אומרות / כי הן בגטים בגטו". למעשה מדובר בבחור צעיר שרצח את אותן נשים יהודיות מתוך תחושת נקם אומללה של גבר מושפל. 

בשיר "מרוסיה" יש שימוש בתרבות ישראלית בבית הראשון: "מרוסיה – היא כל כך יפה / שזה צובט בלב שלך בפטיפון", כן כן, רפרנס ל"היא כל כך יפה" של כוורת בשיר אהבה שמתאר איך החברה הישראלית רואה את העלייה הרוסית ולהפך. נועם ענבר עובר בשיר בין שפות ומשתמש בשאלה שכל עולה חדש (ולא משנה ממש מאיזו מדינה) נתקל בה: "איך אומרים X בשפה Y?"

בשיר "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד" הם עולים לרמת חנוך לוין עם השמות לדמויות. השיר שהוא מעין אוקסימורון, מזמין את המאזינים לראות את חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד הצבאי שמחזיר את גופות החללים ארצה לצלילי מוזיקה שמחה וקופצנית. מי הוא אותו חיליק פורצלינה? ולמה חיליק? ולמה פורצלינה? מאחר והלהקה לא מרבה לספק את הפרשנויות לשיריהם לפי דרישה, ניתן רק לשער שמדובר בייצוג של האזרח הפשוט, שאם יחליק – יתנפץ כמו פורצלינה. לכן, כשמביאים את גופות החללים הביתה, עושים זאת במצעד עם בלונים, תזמורת, מכונות ירייה וגופות, כשבפועל ההנהגה מקדשת את רעיון המוות למען המולדת. 

השירים המוכרים של הלהקה, כמו ברוב המקרים, הם לא השירים הכי טובים שלה. "שגר פגר" ו"אוטו זבל" הם אמנם שירים נהדרים, אך השירים הטובים של הלהקה הם השירים הפחות מוכרים, או אלה שפעם היו מוכרים וכיום הם נשכחים. כמו במקרה של "שאול מופז", שבו השפה משמשת חלק גדול מהאופן שבו הסיפור מסופר. שאול מופז, הרמטכ"ל דאז, מתואר כסנטה קלאוס שנוסע למשפחות שכולות על מזחלת ומוסר להן איברים קטועים של יקיריהם שנפלו בקרב. רק שבניגוד לסנטה, מופז פחות מוזמן. השורה "נתן קסדה לה / ומגפיים / את כל מה שבאמצע / המרגמה חתכה לשתיים" מתארת סיטואציה מזעזעת מבלי לתאר את האיברים הכרותים, את הדם או את המעיים של הנופל.

כל השיר משחק בין הקלילות לכבדות. נועם ענבר שר את הבתים ברוך ואת הפזמון כמו שיר רוק כבד שמופיע משום מקום, יחד עם רמיזות על ההתרחשות בבית הדודה מינה שלא הזמינה את הרמטכ"ל והדודה שולה שעוד לא הרגו לה כי לא הגשימה את הייעוד שלה כאמא. גם כשוויסלר כותב מילה קשה כמו "הרגו", הוא מיד עובר לדימוי "היא כמו חתולה… היא לפעמים אוכלת ולפעמים היא מייללת" ונמנע מלתאר מפורשות. הפאנץ' מגיע כמו בדרך כלל בסוף, בשורה "תנשב הרוח / ינבח הכלב / הרמטכ"ל בטוח / עוד יבקר אותך הערב / יביא איבר קטוע" – תיאור מזעזע כראוי לסיום השיר. 

הבילויים השתמשו לאורך השנים במשחקי מילים, כתיבה מאתגרת שלא מזלזלת במאזינים ומלאה במטאפורות ודימויים מבריקים מבלי להתמסחר או לאבד את האמירה שלהם, גם אם בחלק מהשירים הם הולכים מסביב. יש להם מה להגיד והעברית שלהם היא הנשק שלהם. לא סתם מדובר בלהקת המחאה הכי טובה בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, לא סתם הם כבר כמעט שלושה עשורים על הבמות. ולא סתם הם רלוונטיים, עכשיו יותר מתמיד.