עד סוף הלילה: הברים והמועדונים שהעיר לא יכולה בלעדיהם

הלילה לא יחזור עכשיו. לא כמו שהכרנו אותו. שובם של הברים שחרר אולי משהו מהדודא אל הקצב של אחרי חצות, אבל כולם יודעים שזה לא זה בלי המועדונים, ורק הדי.ג'יי הגדול שבשמים יודע מתי נוכל לחזור אל הרחבות שלהם. סצנת המסיבות של תל אביב היא השגרירה הכי טובה של ישראל בעולם המתורבת – כן, אפילו יותר מדני דנון! – ואם חשבנו שאת המסיבה הזאת אי אפשר להפסיק, הגיעה הקורונה והוכיחה אחרת. מבחינה תרבותית סצנת המועדונים היא נקודת חיבור בינלאומי נדיר אל המתרחש באירופה ובארצות הברית בזמן אמת, ועכשיו, כשאין אירופה וארצות הברית עד להודעה חדשה, עשויה להיווצר הזדמנות לחיבור חדש.

שלושה חודשים של דממה בחושך הם הרבה יותר ממה שתל אביב יכולה לשאת. הרי העיר נבנתה על החולות ועל מיקרודוזינג של קרחנה. ה־DNA של העיר צריך לרקוד והאבולוציה של חיי הלילה בעיר לא תעצור בגלל המגפה, אולי אפילו להפך. בשוליים כבר מתפתחת תופעה של מיקרו־מסיבות־לא־חוקיות (איזה ריגוששש) – בכל אחת מהן כמה עשרות אנשים שלא יכלו להתאפק עוד. את הברים האהובים בעיר כבר הצלחתם להציל, עכשיו נשאר להציל משהו מהלילה הזה.

בלוק בנשמה: הבלוק עדיין סגור. עינת פישביין מבקשת שלא ייקחו לה את פתח היציאה

האימפריאל

עד שהאימפריאל הגיע, היו שתי הנחות קבועות למדי על מקומות לממכר אלכוהול בתל אביב.

הראשונה היא שתל אביבים לא אוהבים גינונים. הם רוצים לקבל את המשקה שלהם ממלצרית לא נחמדה שרוטנת עליהם כשהם מזמינים ומתבוננת בהם בשנאה יוקדת כשהם מבקשים כוס מים. 

השנייה היא שהמשקה שאתה צריך לשתות בברים הוא בירה. בטח אם אתה גבר. קח בירה קרה בכוס גבוהה, כאילו אתה עדיין בפאב של הקיבוץ. הטופ של הטופ היו מקומות שהביאו בירות שונות ומשונות מכל מיני חורים בעולם. זה היה הכי אקזוטי. ומה יעשה גבר כמוני, שמסתדר רק עם אלכוהול מתוק לתינוק? ישתה סיידר מגנרס בכוס גבוהה במנזר ויקבל הערה מהמלצרית שהוא בטח לא מתפקד שם למטה.

ואז הגיע האימפריאל – בר קטן וממזרי שמתמקד בקוקטיילים ונפתח ברחוב הירקון, בפינת רחובות שהייתה ידועה בעיקר בשניצל שמאיר אריאל אהב. ושם, בקומת הקרקע של מלון אימפריאל, התגלה נס קטן – בר שכל כולו גינונים, מקום שהעובדים בו לא רק מתהלכים בכל מקום בחולצה מכופתרת ועניבת פפיון (חטא קדמון בישראל חובבת השורטס), אלא גם חיים ואוהבים אלכוהול מכל המינים והסוגים, ולא רק מגישים לך חיטה מוקצפת. יש בו, סליחה על זה, ניחוחות של מקום אחר ורחוק מאוד מתל אביב. התפריט מושקע ומחושב, וכל קוקטייל מציג שפע של ריחות וטעמים שלא נראו עד כה. אהה, ויש גם עניין המחיר, משהו כמו חמישים ש"ח למשקה. אבל יש גם האק – שעתיים ביום שבהן כל התפריט נמכר ב־1+1, אז אפשר ליהנות משני קוקטיילים סופּר מושקעים עבור שטר של 50 ש"ח. 

מאז גדלה הקבוצה, פתחה בר מקסיקני (לה אוטרה הסמוך), בנתה עוד בר מוקפד וקצת פחות מפונפן בנחלת בנימין (בושוויק), פתחה וסגרה את פונטנה שאנחנו דווקא חיבבנו, והרחיקה אפילו עד מלון כרמים בדרך לירושלים עם בר במרתף. אף על פי שהאימפריאל לא היו הראשונים (קדם להם 223 המשובח), הם הביאו את התפוצצות ברי הקוקטיילים בעיר לרמה חדשה. המתחרים לפעמים מבריקים ולפעמים פחות – יעידו המבקרים בארץ הפלאות שנפתחה סמוך לנמל, כשהמלצר שלהם הביא להם משקה בזמן שזנב ארנב מבצבץ לו מאחורי המכנסיים. תודה אבל לא תודה. 

נדיר שהמתחרים מצליחים להעתיק את הטעם המעודן ותשומת הלב המדהימה לפרטים שאנשי האימפריאל מחזיקים. צריך להצליח לדייק מאוד בטעם בשביל להרים פרויקט מוקפד כל כך בתל אביב, עיר שבה אם אתה לא עושה דברים בנונשלנט אתה בדרך כלל נראה מגושם מאוד. עכשיו, לראשונה בהיסטוריה של העיר העברית הראשונה, אפילו גברים יכולים לצאת בה לערב שכולו קוקטיילים בלי לקבל רמיזות מלוכלכות מהמלצרית.
אימפריאל
לה אוטרה
בושוויק

פיקוק

לא כולם מבינים את הפיקוק. לא כולם צריכים להבין את הפיקוק. הקיטורים על ברנז'איות, צפיפות ופוזה יכולים להסתובב כמו פרופלור, כי מגיע לתל אביב מקום שבו שלום הוא לא מילה גסה (זה כתוב על הדלת!) וגם איכות היא לא מילה גסה, האוכל נהדר ורוחו של ערן שרויטמן עדיין מרחפת מעליו, הדרינקים מעולים, המוזיקה בול ואם עוצמים עיניים אפשר לדמיין לרגע שנמצאים בעיר אחרת, בארץ אחרת, עדיף אי שם במערב אירופה. 

יותר מכל הברים המצליחים בעיר, הפיקוק הוא תוצר של הקפדה חסרת פשרות על דיוק ומצוינות וטיפוח של קהל קבוע ואוהב שהפך אותו לביתו השני. רק הנילוס הצעיר, עוד מעוז ברנז'ה, נותן לו פייט בקטגוריה הזאת. בכלל, די עם הנהי על הברנז'ה. אחרי מות הפרינט וקריסת הטלוויזיה נשארו בה בערך עשרה אנשים. תתקדמו.
מרמורק 14 תל אביב, 8674499־053 

המנזר

אם צריך היה עוד הוכחה שהמנזר הוא מוסד חיוני לתושבי העיר הזאת, ההוכחה ניתנה עם סיום גיוס ההדסטארט הגבוה ביותר בתולדות סצנת הברים והמסעדנות התל אביבית. רבע מיליון ש"ח שמו תושבי העיר כדי שהבר הזה, מוזנח ולעתים אנטיפטי ככל שיהיה, ימשיך להתקיים. ויש להם סיבות טובות: הבירה הטרייה תמיד שנמזגת כהלכה ולעולם נמכרת במחיר הנמוך ביותר האפשרי, האוכל המפתיע המשלב מנות גורמה מטורללות עם מאנצ'ים מושחתים ועממיים, ומעל לכל – רוחו של ליאור הרגיל, הבעלים, שהשכיל לקבץ סביבו קהילת שתיינים גאה ויצירתית שתמיד כיף להרים איתם עוד צ׳ייסר.
המנזר 

בית אריאלה

מבחוץ זה נראה כמו עוד בר גנרי. גם מבפנים. כיסאות עץ, כמה שולחנות, אלכוהול בסיסי, אין אוכל אבל יש אריאלה. וכמו שכל מי שחי בלילה התל אביבי ב־20 השנים האחרונות יודע, במקום שיש אריאלה יש שמחת לילה אמיתית. הבר של אריאלה לנדא, כמו קודמיו הג'ואיש והמינרווה, הוא לא רק אתר התכנסות ורביצה מועדף של הלסביון העליון בעיר, הוא גם ואולי בעיקר מקום שבו כל אחד יכול להרגיש בנוח, לבד או ביחד, בלי פוזה או עם, לערב שקט של לגימת בירה מדוכדכת או ללילה של קרחנה ובלגנים. 

לא צריך יותר ממוזיקה מעולה (ואצל אריאלה היא תמיד מעולה) ודרינקים בתמחור סביר. דווקא בגלל פשטותו, בית אריאלה הוא מקום שהכל יכול לקרות בו, כולל חברות שמתקשרות ב־11 בלילה כדי להסביר שהם חשבו שקבעתן איתן בספרייה העירונית. יופי סתומות.
הרכבת 2 תל אביב

לוציפר

על מעמדו של הלוציפר בחיי העיר אפשר להבין דבר או שניים כששומעים אנשים מסוימים מדברים עליו במיאוס מה. אווירת הסליז של הבר שהחל את דרכו כספוט מחתרתי היא לפעמים קצת יותר מדי, אבל זה בדיוק מה שמאפיין את המקומות שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב: לפעמים זה נמאס, לפעמים זה יותר מדי, אבל את חוזרת תמיד לשבת מול המסכים המקרינים את ההומלסים של אלנבי, לשתות משהו ולהאזין למוזיקה האקלקטית והתלויה בזהות המדג'ה.
אלנבי 97 תל אביב

ברקפסט קלאב

בסוף העשור הקודם הבנו איפה טעינו: בשירותים של הברקפסט. כולנו טעינו שם. כן כן, אין טעם להיתמם, עם לידתו הציב המרתף הכי סליזי בתל אביב רף חדש להדוניזם שטרם שוחזר ואין איש לילה בעיר שלא זחל שם מתישהו על הרצפה באלפי הלילות הארוכים שחלפו ב־15 שנות קיומו. הברקפסט היה ועודנו תוספת קריטית לחיי הלילה בעיר והוכחה שלא צריך מגה קלאבים כדי להתקרחן עד אובדן הדעת והשפיות. תקראו לזה דאנס בר, תקראו לזה מיני קלאב, כל עיר טובה חייבת מקדשים אפלוליים כאלה מתחת לאדמה, שמתפוצצים מהורמונים מבעבעים ומוזיקה אדג'ית. שיאי הסליז של הברקפסט אמנם מאחוריו וכנראה טוב שכך, אבל הוא עדיין מראה לנו את הדרך אל מחילת הארנב ומוביל רעיונית את האלטרנטיבה הספונטנית לתרבות הקלאבינג. נרים צ'ייסר חרבות לחייו ונקווה שלא שמו לנו כלום בדרינק.
שד' רוטשילד 6 תל אביב 

אלפאבית

הילדים בסדר. כבר דאגנו. כבר חשבנו שלא יקום דור יורש לקלאברים שקילפו את הרצפה מרחבות הריקודים בעשור האחרון של האלף הקודם. כבר חששנו שדור ה־Z על היפסטריו ומילניאליו עומד להסתפק בלגימת ערק מהורהרת וליטוף מכנסי קורדרוי בז' ולקרוא לזה "חיי לילה". אבל פריצתו של האלפאבית לחיינו הוכיחה שצמח כאן דור נפלא, נחוש ואמיץ שלא ממהר לוותר על ערכי הסקס־סמים־וטכנו־זול שעליהם גדלנו. עכשיו גם הישישים שרוקדים ליד הרמקולים בבלוק (לא שומעים נו) יכולים להודות: האלפאבית על הסתעפויותיו הוא המיני קלאב שתל אביב חיכתה לו, עם המינון המדויק של מגניבות קוסמופוליטית ומחורעות תל אביבית ועם הקהל המילניאלי הכי חמוד והכי חתיך בעולם. עכשיו צריך להתחיל לדאוג לנכדים.
אחד העם 54 תל אביב 

התדר הנכון | מתן שרון

אפשר למדוד את חשיבותו של התדר למרקם התל אביבי בעזרת כלי המדידה הלא מדויק אבל הקולע תמיד של הקלישאות. במשך עשור שנות קיומו הפך התדר לשם נרדף לתל אביביות צעירה ומעודכנת, מה שפעם קראו לו בעיר היפסטרים וכיום נקרא כך רק על ידי אנשים מחוץ לעיר. אתם מכירים את זה – "אה, את תל אביבית? את בטח יוצאת לתדר לבלות עם אנשים עם זקן ומשקפיים ישנים", ועוד קלישאות של 2011.

רק שהתדר שרד הרבה מעבר לאפיון הקלישאתי שהוצמד לו בראשית העשור. הפופ אפ בר הקטן שנפתח לקיץ אחד בספוט המת מול בית הכנסת הגדול באלנבי הפך לקבוצת תדר שחולשת על העיר, מחיה לוקיישנים, מתקתקת איוונטים בקצב מסחרר, מרימה הופעות יוצאות דופן ותמיד עם האצבע על הדופק הבא.

האנשים של התדר – כפי שהם קרויים בפי האנשים שלא מכירים את האנשים של התדר – הם ממיטב אנשי הלילה האיכותיים של תל אביב – אנשים שרואים איכות כערך ואזוטריה תרבותית כאתגר. אני מרשה לעצמי להגיד את זה בלב שלם כי עבדתי איתם במשך תקופה כעורך מגזין האתר של הקבוצה. איזה בר אחר ירשה לעצמו להחזיק ולממן מגזין מוזיקלי חינמי, אך ורק מתוך רצון להביא לקהל ערך מוסף?

לא בכדי הפך התדר למוסד תל אביבי מהר כל כך – הוא פשוט: מרחב פתוח, קו מוזיקלי פתוח אפילו יותר, וטיפה מאנץ' של איל שני. בהינף של עשור הפך התדר מהניסוי המוזר הזה לבית חם עבור מגוון ענקי של מוזיקאים, תקליטנים, אוהבי מוזיקה ואוהבי פיצה, ולא נראה שאנשים של התדר מתכוננים להאט בקרוב.

גאים בלילה של תל אביב

אין כמעט להט״ב שלא חקר את המיניות ואת הזהות המינית או המגדרית שלו דרך חיי הלילה בתל אביב. עבור הקהילה הגאה הברים, המסיבות והליינים הם הרבה מעבר לבילוי. זה המרחב שאנחנו יכולים להרגיש בו באמת חופשיים, להרגיש בנוח עם מי שאנחנו. 

חיי הלילה בתל אביב היו וממשיכים להיות היכולת שלנו לייצר תרבות נגד, מרחבים בטוחים לחגוג את המיניות שלנו, מבלי לחשוש. 

עם כל הדרך שעברנו, איפה עוד הומו ירגיש בנוח להתחיל עם בחור חתיך אם לא במסיבה של הדרעק? מרחבי הבילוי שלנו כלהט"בים הם קריטיים להמשך הקיום שלנו ותחושת הביטחון. כל להט"ב צעיר יכול להזדהות עם התחושה המרגשת (והמאיימת) בפעם הראשונה שהוא נכנס למסיבה והבין שהוא לא לבד.

הליינים השונים מרכיבים ביחד את הקשת הצבעונית של הקהילה – את יכולה לראות את המגוון הקהילתי והעושר התרבותי דרך הקוק שוק, הליין הקשה או הליזי, לשמוח עם הומואים בביף ועד הפוראבר, להרים בפאג וכמובן לחגוג איתנו ארבע פעמים בשנה יחד עם עופרה.
רן לייבל – מייסד ושותף בבר השפגאט