בלוק בנשמה: תל אביב חוזרת, הבלוק עוד לא

לכל אחד מגיעה עוד מציאות, מלבד זו היומיומית שבה הוא חי. מקום שבו הנפש חופשייה מחובות וממעשים, אולי זה הדמיון שיכול להשתלט, לפעמים דווקא הגוף תופס פיקוד. עולם שבו הוא לא חייב לתת דין וחשבון לרואה החשבון הקטן שחי בתוך כולנו ומודד ציונים, הצטיינות בעבודה, התפתחות רוחנית, תפקוד משפחתי והצלחה זוגית.

זה לא פיצול של האישיות או של העולמות, זו פשוט עוד אופציה, עולם נוסף שמאפשר לעולם ה"רגיל" להתקיים. פתח יציאה קטן, שהוא גם הפתח לחזרה. יש אנשים שנוסעים לחו"ל בשביל זה, יש כאלה ששוקעים בספרים או בסדרות, יש כאלה שהולכים לבלוק. 

הבלוק, כמו מועדונים אחרים של מוזיקה אלקטרונית, הוא הפתח הזה עבור המון אנשים – צעירים, מבוגרים (שמעתי על הרעיון להגביל את הכניסה למועדונים לכשיפתחו עד גיל 50, ואני שולחת מכאן אזהרה חמורה: אל תנסו אפילו), בכל הצבעים והעדות והדתות והמוצאים, עם מוגבלויות פיזיות או בלי, נשים וגברים, מכל המקצועות שיש וסגנונות החיים שניתן לדמיין, אנשים שהדבר היחיד שמשותף להם הוא ההתייצבות מול החבל במסדרון החשוך־מואר שמאחורי התחנה המרכזית הישנה. 

עינת פישביין (צילום: איליה מלניקוב)

ברגע שעוברים את השער, מקבלים כל אלה הנחיות מדויקות איך להתנהג בפנים: לא להפעיל מכשירים ניידים, לא לעשן במקומות שאסור, לא לחדור למרחב האישי של האחרים, לדווח מיד אם מישהו חדר למרחב שלך, ועוד רשימה ארוכה שרק מי שעבר אצל דיווה בכניסה יותר משבע פעמים יודע לדקלם בעברית ובאנגלית – כללים שנשמרים באופן מפתיע לעולם חסר גבולות, דווקא בגלל זה. הגבולות הברורים הם אלה שמעבירים אותך בין העולמות, ומאפשרים לעוף. בפנים מחכה לך דבר אחד: מוזיקה והיכולת לחיות בתוכה כמו שאי אפשר לעשות בשום מקום או רגע אחר. 

אני מדלגת על הפרנסה שמספק הבלוק (ואחרים) למאות אנשים, בעלים, עובדים, די.ג'ייז, אנשי סאונד, מנקים, ברמנים, מעצבים גרפיים, מאבטחים – כולם מבצעים את עבודתם בהצטיינות – וגם על חשיבותו לחיי התרבות של תל אביב, עיר בינלאומית מבחינת חיי הלילה שלה שעליהם גאוותה, יצואנית ויבואנית של מוזיקאים בכירים בסצנה האלקטרונית, קלאברית במהותה. מוזיקה אלקטרונית היא תרבות גבוהה בדיוק כמו מוזיקה קלאסית וקולנוע דוקומנטרי, הבלוק הוא הקאמרי והדוקאביב שלנו, עם הבדל אחד בלבד: במסיבה – רוקדים! 

אשאיר לאחרים להכביר פה סופרלטיבים, כי כל אלה מתגמדים לעומת הרגע הזה שבו את הופכת לחלק מהמון, עוזבת את כל מה שהיה עד עכשיו בעולם שבחוץ ונעלמת לתוך חמש או שש או שבע שעות של מציאות אחרת.

אם זה לא מפעל חיוני, בחיי שאני לא יודעת מה כן.