ישיר, אמיתי, משעשע וכואב: בשביל סרטים כאלו צריך שידור ציבורי

בכל פעם בו מעלה את ראשו אותו ויכוח נושן ועקר על שידור ציבורי, רק צריך להביט בלוח השידורים ולמצוא את הדברים שרק ערוץ טלוויזיה ציבורי, נקי משיקולי רייטינג, יכול לשדר. ככה פשוט. הסרט "הגברת הראשונה", ששודר במוצאי שבת ב"כאן 11", הוא דוגמה מובהקת לאירוע כזה – סרט המגולל את סיפורה של אפרת טילמה, אחת הנשים הטרנסיות הראשונות בישראל. הסיפור מעורר ההשראה שלה, שטבול בלא מעט צער וכאב, מגיע למסך הודות לבמאים אודי ניר ושגיא בורנשטיין, שרדפו אחרי טילמה שנים ארוכות במטרה סוף סוף להוציא את הסיפור שלה לאור. סיפור שהיא בעצמה, במשך שנים, סירבה לספר – מחשש, מהתנכלות, מהעולם הזה שכל כך קשה עם אנשים שבוחרים פשוט להיות מי שהם.

"הגברת הראשונה" אמנם מתאר סיפור קשה מנשוא – גבר שמבין בגיל בר מצווה שהוא רוצה להיות אישה, ומגלה שכל העולם רודף אחריו בגלל הסיבה הזאת, כולל שוטר שאיים להרוג אותה, מקרי אונס רבים, נידוי מצד המשפחה, ישיבה בכלא בבלגיה, בריחה למרוקו כדי לבצע ניתוח לשינוי מין ותקופה ארוכה של בושה כאן בארץ – אך בכל זאת, זהו אינו סרט קודר. הוא לא חף מהומור, והוא מתואר בצבעים די שמחים, קצת כמו להקת מחאה ששרה שירים בועטים על לחן שמח. משתמשת בשפה הרכה והאטרקטיבית כדי לספר את הכאב.

והסרט לא מפחד לעשות את ההקשר – הוא מדבר על הסיפור של טילמה בת ה-75 גם בקונטקסט של התקופה שבה הסרט נוצר – תקופת עליית ממשלת הימין הקיצונית, וההפיכה המשפטית – זו שנועדה להחליש בדיוק את המערכות ושומרי הסף שאמורים לשמור על אנשים כמו טילמה. בכל העולם (ע"ע טראמפ וההצהרה שלו בנאום הראשון שלו כנשיא בקדנציה השנייה ש"בארה"ב יש רק זכר ונקבה"), וגם בישראל, הצד האפל של הפוליטיקה עולה וזה משפיע ישירות על חיי המיעוט. כל מיעוט.

כשהסרט נגמר, חשבתי על פעם אחרת ששודר סרט על טרנסית בערוץ טלוויזיה ישראלי, על סיפורה של השופטת ספיר ברמן. יש הבדל גדול בין השניים; ברמן נכנסה אמנם לעולם שבו לא קל לצאת מהארון בטרנסית (עולם הכדורגל הישראלי, שלא ידוע בסובלנותו), אבל כן קיבלה גב אמיתי מכל הגורמים הממסדיים – מההתאחדות, מאיגוד השופטים, ואפילו מהקהל הרחב שידע להעריך אותה. הסיפור של טילמה קשה הרבה יותר, כי היא לא קיבלה את הגב הזה.

ובכל זאת, יש משהו בטילמה שהצליח לנצח הכל. "הגברת הראשונה" הוא סרט קשה, סרט על אישה שנלחמה על האמת שלה, לעתים מילולית נגד כל העולם, אבל איכשהו מצליחה לנצח. הפריים האחרון, שבו טילמה עומדת מול המצלמה ומחייכת אחרי שניקתה את הבית והשאירה את העבר מאחור, הוא רגע אופטימי, כמו שיש מעט מאוד רגעים בתקופה הזאת בישראל. רגע שמעיד שכמו שטילמה אוהבת להזכיר בסרט, "בסוף האור יגבר על החושך".

וזו בדיוק הסיבה שבגללה חשוב שיהיה שידור ציבורי ישראלי – כי רק ערוץ כמו "כאן" יכול לתת שעה ורבע בפריים טיים שלו לסיפור על אישה טרנסית שרוב הציבור לא מכיר. בטלוויזיה המסחרית, בטח בתקופה שאנחנו חיים בה, לא היה לסרט הזה מקום – בטח לא מקום שכזה. למה ש"קשת" או "רשת" (על ערוץ 14 אני בכלל לא מדבר) יפריעו לצופי האח הגדול והזמר במסיכה עם סיפור כל כך מורכב וקשה לעיכול? הם הרי צריכים למכור פרסומות, ואת המשימה הזאת עושים הרבה יותר טוב עם ריאליטי.

במובנים מסוימים, ההישג הגדול של "הגברת הראשונה" הוא בעצם שידורו. אבל הוא לא מסתפק בכך – הוא סרט ישיר, אמיתי, משעשע אבל גם כואב, שמביא סיפור של קהילה שבדרך כלל לא מקבלת זמן מסך אמיתי. הוא קיבל מנדט לא מובן מאליו בישראל 2025, אבל גם הצליח להשתמש בו בצורה סופר מוצלחת.
"הגברת הראשונה" זמינה באפליקציית כאןBOX וביוטיוב