אות הגבורה: 10 הגיבורים הגדולים של השבוע הראשון למלחמה

בואו נגיד את זה בצורה הכי פשוטה וישירה שאפשר: זה היה שבוע חרא להיות בו ישראלי. לא משנה איפה אתה גר בארץ, מאיזה מגזר אתה בא, באיזה אלוהים אתה מאמין – זה היה שבוע קשה מאוד להיות מכאן. שבוע שבו טבח מזעזע ובלתי נתפס (שמימדיו עדיין לא ברורים לנו עד הסוף וימשיכו להיות בלתי נתפסים גם כשיהיו ברורים), חפף לירי טילים בלתי פוסק על רוב הארץ, נמשך בכאוס ניהולי וארגוני, ונגמר בלוויות העצובות והכואבות שהיו ושעוד יהיו. בקיצור, קשה היה למצוא אור בקצה המנהרה.

ובכל זאת, בתוך עם ישראל יש כוחות גנוזים ואדירים – שהתגלו במלוא העוצמה. ניצוצות קטנים של אור בתוך החושך הגדול שאנחנו הולכים בו, לצד החדשות הרעות והאובדן והעצב הגדול מסביב. כל אחד מהגיבורים הללו, בדרכו, הצליח לעשות טוב ולגרום לנו להאמין שבסוף יהיה טוב. עד כמה שקשה לדמיין. הרבה בזכותם.

1. אלוף במילואים יאיר גולן

אלוהים יודע שהשנים האחרונות לא היו קלות עבור גולן. היתה שם קריירה פוליטית שלא המריאה, וגם כמה התבטאויות שנויות במחלוקת, אבל בעיקר היה שם אדם עם רקע צבאי עשיר שהוכפש עד עפר. מאז "נאום התהליכים" יאיר גולן היה מטרה עבור לא מעט ציבורים בישראל – שניסו להפוך אותו בעצמו לאויב. ואיכשהו, כשנתקלנו באויב האמיתי – גם גולן זכה לרגע של עדנה. הנכונות שלו לעלות על מדים בשעות הראשונות ולחלץ פצועים בלי שאף אחד ביקש ולהמשיך להתרוצץ בשטח מאז ללא הפסקה – סתם כי זה היה הדבר הנכון, הייתה רגע של השראה והראתה לנו איך נראה מנהיג אמיתי. ואולי גם רגע שבעקבותיו כמה מכפישים מקצועיים יצטרכו, יום אחד, לבקש סליחה.

2. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן

כאמור, בשבוע הזה היו מעט מאוד רגעים מרוממי רוח באמת. בתוך בליל הבשורות הרעות היה קשה למצוא את עצמנו – ובעיקר הייתה תחושה שאנחנו חיים ביקום מקביל. מין תחושה שהעסק לא עובד, שיש משהו לא מסודר במציאות שלנו. זה התחיל כמובן לפני המלחמה, אבל התעצם בתוך הכאוס שלה. ואז הגיע ג'ו ביידן – ולרגע אחד, החזיר את הדברים למקומם. הנאום המרגש עד דמעות שהוא נשא, שנגע בלב של כל ישראלי, היה רגע אחד קטן של נורמליות – שבו נשיא אמריקאי מדבר על ערכים ליברליים אמיתיים, עומד לצד דמוקרטיה ולא לצד דיקטטורה (היוש דונלד), ופשוט עושה את הדבר הנכון. נדמה לי שכל עם ישראל, לא משנה למי הוא הצביע בבחירות, מחא כפיים לביידן באותו לילה. זה היה רגע חשוב, לא רק פוליטית או מדינית, אלא בעיקר נפשית, לאומה שנפצעה קשה.

3. "אחים לנשק" ומחאת קפלן

מה לא אמרו עליה. בעצם, את מה שאמרו נגד כל מחאה שמתעוררת נגד ממשלות נתניהו – סוכנים זרים, אנרכיסטים, בוגדים, מפרי סדר, מפרי חוק, פושעים, כל קללה וגידוף שאפשר לדמיין בלקסיקון. כמה פעמים סיפרו לנו סוכני הכאוס מטעם הממשלה שכל מה ש"אחים לנשק" רוצים זה לפרק את מדינת ישראל מבפנים. ואז, הגיע ה-7 באוקטובר. אחרי מחדל ממסדי ענק, החברה הישראלית היתה זקוקה להם – והם באו. לא בלי כאבי בטן, לא בלי ביקורת על השלטון, אבל הבינו שהמדינה גדולה יותר. אחוזי ההתייצבות – בשמיים. ההתנדבות שאותה מובילים אותם ארגונים מושמצים – בשיאה. החברה האזרחית בהובלת ארגוני המחאה הצליחה למלא את הוואקום שהשאירה הממשלה, שפשוט לא הייתה שם בימים הראשונים למלחמה. הם, בניגוד לכמה פוליטיקאים, הבינו שזו שעת גורל אמיתית לישראל. והם התייצבו בגאון והשאירו את הביקורת הנוקבת לרגע שכל זה ייגמר. ואז, כנראה, יצטרפו אליהם כל מי שנמצא עכשיו בבתים. בינתיים הם המחישו את האמירה הכי עתיקה של מארק טוויין: הם אוהבים את המדינה תמיד, ואת הממשלה – כשהיא ראויה לכך.

4. רחל אדרי 

הימים הראשונים של המלחמה היו שוברי לב. פשוט כך. ההלם הטרי, שעדיין לא שכך לגמרי, אחרי הטבח המחליא של חמאס, נשאר על הפנים של לא מעט אנשים גם יום ויומיים אחרי. ואז, ב-9 לאוקטובר, היה לנו רגע אחד של חיוך. זו היתה רחל אדרי מאופקים שבתוך הרגע הכי חשוך של חייה – כשהיא באמת מביטה למוות בעיניים, מול מחבלים שפרצו לה הביתה, עשתה מעשה בלתי רגיל. מעשה גבורה אמיתי עם עוצמות פנימיות בלתי נדלות, בערמומיות ובקומבינה (במובן הטוב של המילה) שהיא כל כך ישראלית, והאופן הישיר, החכם ומחמם הלב שבו סיפרה על כך. הרגע הזה, של רחל אדרי, היה רגע מזכך – וגם הוא היה רגע חשוב בתהליך ההחלמה. בדרך, היא גם הפכה להיות הגיבורה הוויראלית הראשונה של המלחמה הזאת. שאלוהים יברך אותך, רחל. ואת העוגיות.

5. דנה גת

משברים הם הרגעים שבהם אנשים רגילים עושים דברים בלתי רגילים. מי שמכיר את דנה גת ועוקב אחריה בטוויטר (אני עוקב ותיק), מכיר אותה בתור חובבת יין וטיולים, וגם כפעילת מחאה פמיניסטית שמזוהה מאוד פוליטית – וגם חוטפת על זה אש כמיטב המסורת. אבל גת עשתה, ועושה, משהו גדול מאז הדקות הראשונות של המלחמה – היא השתמשה בכוח שצברה כצייצנית כדי להקים ולהוביל חמ"ל של מתנדבים שימלאו את המקום של הממשלה הבולטת בהיעדרה, ודאגה לשנע כמויות אינסופיות של ציוד ותמיכה לחיילים ולאזרחים נואשים, מתחתונים וגרביים ועד ציוד צבאי כבד שהשתיקה יפה לו (לפחות עד וועדת החקירה). זה לא עשה אותה פחות ביקורתית, זה לא עשה אותה פחות נשכנית – זה כן עשה אותה בנאדם יוצא דופן. ככה זה במשברים.

6. דני קושמרו

מצבים נואשים, כידוע, גוררים גם צעדים נואשים. דני קושמרו, במשך הרבה מאוד שנים, היה מגיש חדשות "קלאסי" – דמות אמצע מאוד ברורה, כלל ישראלית, שכולם יכלו לאהוב. המחאה סביב ההפיכה המשטרית קצת הוציאה אותו מהאיזון הזה – וגרמה לו להביע את דעתו. במלחמה, זה התגבר: הטקסטים הנרגשים שלו בפתיחת כל מהדורת חדשות מאז המלחמה, בה התעקש להביא את האמת כמו שהיא למסך, הם רגעים גדולים של טלוויזיה אבל גם של בן אדם שמבין את תפקידו. בניגוד לאיסטינקט הישראלי, שנולד עם המשפט "שקט יורים", מלחמה היא בדיוק הזמן להאיר ולהציף בעיות. זה הסיכוי היחיד שבו משהו יתוקן, במערכה הכי גורלית שידעה ישראל מאז ומעולם.

7. שיראל חוגג

יש רגעים בחיים שבהם אדם קונה את עולמו. במעשה אחד, במהלך אחד. אצל שיראל חוגג, שאחותו נרצחה במתקפה המזעזעת בכפר עזה, זה היה רגע טלוויזיוני. חוגג עלה לשידור אצל אמיר איבגי בערוץ 14 (ולפני כן בערוץ 12, ואחר כך בערוץ 13), ומעבר לעדות האישית של אדם שאיבד את עולמו – הוא הביא איתו גם מסר אחר. מסר שישב בלב של לא מעט ישראלים לערוץ שבו שודר הראיון. "אנחנו עם ישראל", הוא אמר, "ימין, שמאל, אוהבי המדינה. מוכנים למות למען המדינה. אם עוד פעם אחת מישהו מכם יקרא למישהו מצד שמאל או ימין 'בוגד', לא נסלח לכם". הרגע הזה שבו הרעל של השיח הפלגני בערוץ 14 קיבל על הראש בשידור חי – היה רגע עצום של קתרזיס עבור הרבה אנשים שזה נשמר אצלם חזק בבטן.

8. אלה "טראוולס" קינן

עוד מישהי שהמלחמה שינתה את חייה, בוודאי את משלח היד שלה. עד ה-7 באוקטובר קינן הייתה בלוגרית טיולים, כזו שנתנה עצות למי שרוצים לחקור את העולם. ואז העולם התהפך וגם הפיד של קינן, שהקדישה את עצמה לא רק להדהוד מסרים, אלא גם לכתיבה של המסרים האלה והקמת מערך הסברה שמילא בזריזות את מקומו של משרד ההסברה הממשלתי העלוב. הנראטיב "חמאס = דאעש", זה שהדהד והגיע עד הנאום של נשיא ארצות הברית? הוא תוצאה של העבודה שלה, ושל הרבה אנשים יחד איתה שקיבעו את הנרטיב הזה. גלית דיסטל אטבריאן ניסתה לגנוב את הקרדיט ואז הבינה את עליבותה והתפטרה. המעשה של קינן עשוי יום אחד להיות היסטורי – רגע שבו היא גרמה לעולם להבין מה באמת קרה בישראל, בשבת השחורה ביותר בהיסטוריה שלה.

9. מתן "שזיף" חלק

הנה וידוי: בעיניי, חלק בעוד כמה שנים יהיה הקומיקאי הטוב ביותר בישראל. כבר היום הוא מצליח להצחיק אותי גם בשעות הכי קשות ומאתגרות שהיו לי (והיו). "שזיף", בין אם בהופעותיו בפודקאסט "ציון 3" או בחשבון הטוויטר הצפוף והמשגע שלו, הוא כישרון חד פעמי. אבל את ההישג הגדול שלו אי אפשר לייחס (רק) לקומדיה אלא גם לפסיכולוגיה חיובית. בתוך סיטואציה איומה וקשה שכולנו היינו בתוכה, חלק הפציע עם משפט אחד בן ארבע מילים, דבילי למראה: "הופכים עליהם, טובים אותם". מין קלישאה של אוהד של קבוצה שנמצאת בפיגור ועדיין מאמין שאפשר לנצח. מהר מאוד המשפט הקצת מטומטם הזה הפך לסלוגן – למשהו שמדפיסים על שלטים ומגיע אפילו לחיילים בשטח. ה"Keep Calm And Carry On" של ישראל 2023. משפט אחד, בן ארבע מילים, גרם לכולנו להיות אופטימיים גם אחרי הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבני אדם. זה הקסם של שזיף, איש שעבר בעצמו קשיים והצליח להתגבר ובדרך עזר לעם שלם לצאת מפוסט טראומה. וואלה, כוסומו – הופכים עליהם, טובים אותם!

10. כתבי השטח של החדשות

כולנו רואים בעיניים את מעמד התקשורת שהולך ודועך. השילוב בין הדה לגיטימציה של הפוליטיקאים לבעיות הכלכליות של ערוצי השידור בישראל, שמו את העיתונאים בטלוויזיה בין הפטיש לסדן. מצד אחד מושמצים ללא הרף שהם "אל ג'זירה" ו"תבהלה", מצד שני מחפשים את אהדת הקהל כדי להישאר על הרגליים, ותוך כדי זה צריכים גם לעשות עיתונות. ולתקשורת יש הרבה מאוד בעיות, אבל בשבוע הזה – כמו בלא מעט מקומות – ראינו גם אור גדול. והוא הגיע מכתבי השטח. אלמוג בוקר, תמיר סטיינמן, איציק זוארץ ועוד רבים אחרים. בוקר הוביל את השידורים בבוקר ה-7 באוקטובר לבדו, מהשטח, כשאף גוף תקשורת אחר לא ידע לדווח לציבור. הוא וחבריו הביאו בהמשך השבוע את המציאות האמיתית לכל סלון, תוך כדי סיכון חיים אישי, בסיטואציה בלתי אפשרית. העבודה הזה היא כפויית טובה – מהר מאוד אחרי המלחמה, הם יחזרו להיות אויב בפי חסרי מושג. אבל חשוב, בטח עכשיו, להזכיר את הגבורה שלהם.