הדבר הקבוע

יש רגעים שבהם אתה מבין כמה הכל השתנה, יש רגעים שבהם אתה מבין שהכל עוד הולך להשתנות, ויש רגעים שבהם כל זה קורה ככה פתאום, בלי התראה מוקדמת

בינתיים אני חותך בצל. צילום: שקד זיכלינסקי
בינתיים אני חותך בצל. צילום: שקד זיכלינסקי
8 בפברואר 2014

חשבתי על זה כשחתכתי בצל לסלט, באחד הבקרים שבהם סוף סוף מצאתי זמן להכין לעצמי ארוחת בוקר שמורכבת מקצת יותר משתי פרוסות לחם וקוטג'. לא סבלתי בצל כשהייתי קטן. עצם הנוכחות של ירק-הדמעות בתבשיל זה או אחר הייתה מספיקה בשבילי על מנת לפסול אותו, אבל באותו בוקר חתכתי בצל לסלט שלי, פשוט כי היום אני ממש אוהב את זה. מפתיע לראות איך אלו דווקא הדברים הקטנים בשגרת היום יום שגורמים לך לראות עד כמה השתנית מאז הפעם האחרונה שעצרת לבדוק מי אתה.

לפני שלוש שנים אין שום סיכוי שהייתי מאמין שאני אכתוב בעיתון. לפני שמונה שנים לא האמנתי שאני אתגייס לשירות קרבי. אף פעם לא חשבתי שאני אדע לבשל, או שאוכל להסתדר לגמרי לבד במדינה שכוחת אל אי שם במזרח העולם, והאמת – אני די בטוח שאי שם בעבר הייתי משוכנע שאני לעולם לא אדע לקשור בעצמי את שרוכי הנעליים שלי. בתיכון לא חשבתי שאמצא חברים טובים כמו שהיו לי בחטיבה, בצבא לא חשבתי שאמצא חברים כמו בתיכון וכאן באוניברסיטה מצאתי חברים שלא מצאתי עד היום. לפני שנתיים ומשהו לא ידעתי שאני מסוגל ליזום, לנהל או בכלל – להוביל שינוי, ולפני שנה חשבתי שיש רגשות שלא אוכל להרגיש שוב. וטעיתי, בכל אחד מהמקרים האלו.

יש משהו בתקופת המבחנים שגורם לרובנו, או לפחות לי, לתהות אם עד נקודת הזמן הנוכחית הכל התבצע כראוי והאם הלימודים וההשקעה הרבה שאני מקדיש להם אכן משרתים את המטרות שלי לעתיד, האם זה מוביל אותי אל הנקודה הזו בה אני שואף להיות בעוד חמש, או אולי אפילו עשר שנים מעכשיו? ובכן, גם אם כן, סביר להניח שהרבה לפני שאגיע אליה ואתקע בה דגל, אני אמצא את עצמי פותח שוב את המפה, מסתכל מסביב ומחשב מסלול מחדש אל עבר נקודה אחרת לגמרי. הרי בסופו של דבר, אם מתבוננים בטביעות הרגליים שהשארתי מאחור– די ברור שזה בדיוק מה שקרה עד עכשיו.

אומרים שהדבר היחידי שקבוע בחיים הוא השינוי. זה טורף את כל הקלפים ומשנה את כל התכניות, וזה אומר שתכל'ס, אין לי מושג מה יהיה בעוד חמש שנים. אבל אולי זה גם לא משנה, כי בינתיים – בינתיים אני חותך בצל.